זהר

לז) ועל דא אתוון כלהו למפרע, דכתיב ויהי הענן והחשך, דכיון דעאל יצחק בדינוי, לא קרב זה אל זה. כתיב זה אל זה, אינון דאתו מסטרא דאברהם, לא קריבו דא בדא. דהא לא יכלין, בגין דהאי באר אתדבקא ביצחק. כד"א, ויאר את הלילה. דכד אתמלייא לאתחברא ביצחק, לא קרב זה אל זה, ולא יכיל לקרבא. עד דאתא יעקב, ואתחבר באברהם, ונטל ליצחק, ושארי ליה באמצעיתא, כדין אתקשר מהימנותא דא בדא ודא בדא, ואשתזיבו ישראל.

פירוש הסולם

לז) ועל דא אתוון וכו': וע"כ האותיות כולן הם למפרע, שכתוב, ויהי הענן והחשך שהוא דין, ולמפרע רומז על דין. כי כיון שנכנס יצחק בדינים שלו, לא קרב זה אל זה. כתוב, זה אל זה, שהם אלו הבאים מצד אברהם, דהיינו מן אור החסד, לא קרבו זה אל זה. כלומר שהקו ימין שהוא חסד לא קרב להשפיע לקו שמאל שהוא גבורה, וע"כ היה השמאל בחכמה בלא חסדים שהוא דין קשה והוא חשך (כנ"ל ב"א דף מ"ז ד"ה נפק) וז"א שהוא חסד לא קרב אל הנוקבא להשפיע בה חסדים, והיתה הנוקבא מקבלת מקו שמאל חכמה בלי חסדים שהוא חשך. כי לא יכלו לקרב זה אל זה, משום שבאר הזו, שהיא מלכות, נתדבקה ביצחק, שהוא קו שמאל. כש"א ויאר את הלילה. שהקו שמאל האיר את הלילה שהוא המלכות. וכשנתמלאה להתחבר ביצחק לא קרב זה אל זה, ולא יכול לקרב שלא היה זווג ז"א ומלכות מצד החסד. עד שבא יעקב, שהוא קו האמצעי ונתחבר באברהם שהוא חסד, ולקח את יצחק והשרה אותו באמצע, בין הרחמים שהוא קו האמצעי, ובין החסד שהוא קו ימין, אז נקשר האמונה זה בזה וזה בזה, דהיינו שב' הקוין ימין ושמאל נקשרו יחדיו, וכן ז"א ומלכות נזדווגו יחד מצד החסד. ונצלו ישראל.