זהר

לז) תו פתח, ואמר, ליי׳ הישועה על עמך ברכתך סלה. ליי׳ הישועה, הכי תנינן, זכאין אינון ישראל, דבכל אתר דאתגלו, שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא, פורקנא למאן, לישראל, או לקב״ה. אלא הא אוקמוה בכמה קראי, והכא, ליי׳ הישועה ודאי, אימתי. על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב״ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל, לאפקא לון מן גלותא, ולאוטבא להו, כדין ליי׳ הישועה ודאי. ועל דא תנינן, דקב״ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא, הה״ד, ושב יי׳ אלהיך את שבותך ורחמך.

פירוש הסולם

לז) תו פתח ואמר וכו׳: עוד פו״א, לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה. לה׳ הישועה, כך למדנו, אשרי הם ישראל שבכל מקום שגלו, השכינה גלה עמהם. כשיצאו ישראל מן הגלות, למי תהיה הגאולה, לישראל או להקב״ה. כי גם השכינה תצא מן הגלות. אלא הרי העמדנו בכמה מקראות, וכאן, לה׳ הישועה ודאי, מתי היא. בעת שעל עמך ברכתך סלה, בשעה שהקב״ה משגיח בברכות על ישראל להוציאם מן הגלות ולהטיב להם, אז לה׳ הישועה ודאי. כי השכינה תצא מן הגלות. וע״כ למדנו, שהקב״ה ישוב עם ישראל מן הגלות. ז״ש, ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך. כי ושב משמע שהוא ג״כ ישוב עם ישראל מן הגלות.