תוכן

לו) ובזה יובן פסוק שופך דם האדם באדם, כי דם אדם הוא נפש, אשר בתוך האדם הוא הגוף. וידוע כי הדם הוא הנפש, ולז"א, כשהורג אדם, עיקר הנזק הוא לגוף. ואמר טעם לזה, כי בצלם אלקים עשה את האדם, ולא אמר כי בצלם ודמות, כמ"ש בפסוק אחר בצלמינו כדמותינו, כי לפי שכל עונש הרוצח הוא, על הרע ועל ההיזק שעשה לנפש אדם, הוקשה לו, כי אדרבה אם עושה היזק לגוף החומרי, לנפש טובה גדולה עושה. שהוציאה מבית האסורים, כי הנשמה חלק אלוה ממעל, והיא מתאוה תמיד לעלות אל בית אביה, אלא שהוא עוליבא, ובעל כורחה היא אסורה בגוף החומרי, וא"כ ראוי לשכר ולא לעונש. ולזה השיב, כי בצלם אלקים עשה את האדם, שהיא הרוחניות של מעלה, עשה האדם, כי כשיורדת בעוה"ז, היא מתלבשת באויר העוה"ז כנ"ל, ושכינה בתחתונים צורך גבוה היא, כי שכינת עוזו מתאות לשכון כבוד בארצנו. וידוע כי העובד ע"ז, גורם שתסתלק שכינה מישראל, וישאר העוה"ז כגוף המת. כן עון זה הרוצח, הגורם לנפש האדם שתסתלק למעלה מעוה"ז, כאלו גרם להסתלק שכינה מישראל, כי בצלם אלהים עשה את האדם, כמו שמסלק השכינה ראוי לעונש, כן המסלק נפש האדם, שהוא חלק אלקים ממעל, ראוי לעונש.