זהר

לו) צפונית מערבית, דהא מערב דאיהי בה' בתראה, נטלא מצפון וע"ד צפון אזיל למערב. מערבית דרומית, היא אזלא לאתחברא בדרום, כמה דדרום תלייא במזרח, ותוקפיה אזיל בשרותא. ה"נ מערב, אזלא לאתאחדא בדרום, הה"ד וימינו תחבקני. ימינא דא הוא דרום. בג"כ ינקא מתרין סטרין, מצפון ומדרום, הה"ד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. שמאלו דא הוא צפון, וימינו דא הוא דרום.

פירוש הסולם

לו) צפונית מערבית וכו': ואח"כ בא לו לקרן צפונית מערבית, כי המערב שהוא בה' אחרונה, דהיינו מלכות, נוטל מצפון. וע"כ הצפון הולך למערב, כי המלכות נבנית מקו שמאל. ואח"כ בא לו לקרן מערבית דרומית, שהמלכות הולכת להתחבר בדרום, דהיינו להלביש החכמה בחסדים, כמו שהדרום תלוי במזרח, בקו האמצעי, וע"כ החיזוק שלו, שהוא מזרח, הולך תחלה, אף המערב כך הוא הולך להתאחז בדרום, והדרום שהוא החיזוק שלו, הולך תחלה. ז"ש וימינו תחבקני, ימין זה הוא דרום. משום זה היא יונקת מב' הצדדים מצפון ומדרום. משמאל ומימין. ז"ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שמאלו זהו צפון וימינו זהו דרום.
ביאור המאמר. כי הוקשה לו להזהר למה נשתנה כאן בדגלים, סדר המדרגות מבכל המקומות, אשר יהודה שבמזרח שהוא ת"ת הלך בראש כולם, ואחריו ראובן שבדרום שהוא חסד, ואחריו אפרים שבמערב שהוא מלכות, ואחריו דן שבצפון שהוא גבורה. ולמה לא הלכו לפי סדר המדרגה, תחילה ראובן שהוא חסד, ואחריו דן שבצפון, שהוא גבורה, ואחריו יהודה שבמזרח שהוא ת"ת, ואחריו אפרים שבמערב, שהוא מלכות. וכדי לתרץ את זה, מביא כל המאמר שלפנינו.
והענין הוא. כי סוד הנסיעות שבמדבר היו לגלות הארת החכמה, כי אין הארת החכמה מתגלה אלא בזמן הנסיעה בלבד, שה"ס גילוי הקוין בזה אחר זה, וכשגמרו נסיעתם, או הם נחים, והארת החכמה אינה מתגלה יותר. (כנ"ל בשלח דף ל"ט ד"ה וג'). שזסו"ה, ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וגו'. כי גילוי הארת חכמה ה"ס קימה, ועם גילויה נפוצים כל הקליפות, כי הארת החכמה מבריחה אותם. אבל כשנגמרה הנסיעה, נאמר, ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שה"ס הארת החסדים המכונים רבבות, אלא מתוך שנקלטה בהם הארת החכמה מזמן הנסיעה, הם מכונים רבבות אלפי, כי אלפים רומזים על הארת חכמה, בסו"ה ואאלפך חכמה. ולפי שהנסיעות האלו היו במדבר שהוא מקום החצונים, היו צריכים לשמירה יתרה, שלא יינקו מהם החצונים. ונודע שכל זמן שלא נגלה קו האמצעי יש יניקה לדינים וחצונים הן בקו ימין והן בקו שמאל, כי אז יש מחלוקת ביניהם, והימין הוא בבחינת ו"ק בחסרון ג"ר, והשמאל הוא בחכמה בלי חסדים שהוא חשך וכל החצונים והדינים נמשכים ממנו. וע"כ לא נגלו מקודם הימין והשמאל, שהם דרום צפון, אלא האמצעי נגלה תחילה, בבחינת מה שהוא מיחד הדרום והצפון זה בזה ומשלים את שניהם, שקו הימין שהוא חסדים קונה ג"ר מהתכללות השמאל, וקו השמאל שהוא חכמה קונה חסדים מהתכללות הימין, ואז יכול להאיר, ומבריח כל החצונים. אמנם הכרעה זו של קו האמצעי נעשתה בין ב' קוין ימין שמאל של הבינה, שת"ת עלה אל הבינה, ויחד אותם בסוד הדעת, ואז יצאו ג' קוין, ימין שמאל ואמצע בבינה, שהם נקראים שם חכמה בינה דעת. וכיון דתלת מחד נפקי, שיצאו ג' קוין חב"ד בבינה מן אחד שהוא ת"ת, ע"כ חד בתלת קיימא, זכה הת"ת ג"כ בג' קוין אלו (כנ"ל ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת ע"ש) ומטעם הזה הלך תחילה דגל מחנה יהודה, במזרח, שה"ס קו האמצעי, שהתחלתו היא בדעת הנעלם. ביחוד ימין ושמאל דאו"א. ואח"כ ביחוד ימין ושמאל דישסו"ת שה"ס דעת המגולה המיחד ימין ושמאל, שלא תהיה בהם אחיזה לדינים וחצונים. ואחריו יצא החסד. שהוא עיקר פעולת קו האמצעי, להכריע את הימין ולהמשיך החסדים, להלביש החכמה שבשמאל, שהיתה חשך מחסרון חסדים. וכיון שגילה החסדים שה"ס נסיעת דגל מחנה ראובן יצאה אחריהם המלכות להכלל בימין, כי המלכות נבנית תחילה מחכמה בלי חסדים והיתה חשך, ע"כ אחר שנגלו החסדים עם נסיעת מחנה ראובן בדרום, יצאה אחריו המלכות, שהיא דגל מחנה אפרים, להתלבש בחסדים. וכיון שעיקר בנינה של המלכות הוא משמאל, ע"כ הלך אחריה דגל מחנה דן שהוא משמאל. ולפיכך הקדים המזרח לדרום, משום שהמזרח מחזק את הדרום ומיחדו עם הצפון, וכיון שהוא המשלים את הדרום הלך תחילה. ולפיכך הקדים המערב את הצפון, כדי שיהיו החסדים של דרום לפניו, והחכמה של צפון לאחריו. כי כן היא המלכות בבחינת גדלותה, שחסדים הם בחינת פנים שלה, וחכמה בבחינת אחורים שלה. ולפיכך הלך דרום לפניה, והצפון לאחריה.
ובדברים אלו מתבארים כל דברי המאמר. כי תחלה מבאר בדרך כלל, שי"ב גבולים שבמלכות נחתמים מי"ב גבולים דהויה דז"א, וז"ש (באות כ"ז) אלין ארבע משריין וכו' כלא כגוונא דלעילא וכו' שי"ב גבולים שבמלכות הם כעין שלמעלה בז"א. דהיינו שהם חו"ג תו"מ שבכל אחת ג' קוין וכו'. ואח"כ (באות כ"ט) מבאר בפרטות שה"ס ד' החיות וד' המלאכים שהם מרכבה להשכינה, דהיינו שעליהם מתגלה הארת החכמה שבמלכות. ואח"כ (באות ל') מבאר היחס מד' דגלים שלמטה, להמרכבה של המלכות שלמעלה, ואח"כ (באות ל"א) מבאר סדר הלוכם של הדגלים ביחס המרכבה של המלכות, שמזרח ודרום הולכים תחלה ואח"כ מערב וצפון. ואח"כ (מאות ל"ב והלאה) מתרץ את השינוי הזה שנעשה בדגלים, שהסדר היה, מזרח דרום מערב צפון, ולא כדרכו תמיד, דרום צפון מזרח מערב. ואומר, שדבר זה נמשך משורש י"ב גבולים שבז"א שה"ס הוי"ה, ששורשו הוא ת"ת שעלה והכריע בין ב' קוי הבינה ונעשה שם דעת, כנ"ל בסוד תלת מחד נפקי. ות"ת הזה שנעשה לדעת נקרא ג"כ מזרח, להיותו מעיקרו ת"ת.
וכבר ידעת ההפרש בין חכמה דימין לחכמה שבשמאל, שהחכמה דימין היא עצם החכמה הנמשכת מחכמה סתימאה, שהיא בחינת חכמה דע"ס דאור ישר. אבל חכמה זו נסתמה ואינה מגיעה לעולמות כלל. ודכר ונוקבא שבחכמה זו נקראים או"א עלאין. וה"ס י' דהויה. וכל הארת החכמה המתפשטת בעולמות היא רק מבינה דע"ס דאור ישר השבה להיות חכמה, שדכר ונוקבא שלה נקראים ישסו"ת, וה"ס ה' דהויה (עי' לעיל ב"א דף רנ"א ד"ה נחית). ובדרך כלל נבחנים י"ה דהויה לימין ושמאל, והו' שה"ס קו אמצעי מכריע ומיחד אותם, אמנם בדרך פרט, כשעולה הת"ת להכריע בין י"ה, עולה תחילה ליחד ימין ושמאל שבי' דהויה, שה"ס או"א עלאין. ומיחודם זה אין החכמה נמשכת כנ"ל, אלא חסד לבד. ולפיכך מכונה דעת זו המיחדת או"א עלאין בשם דעת הנעלם. ואח"כ בא ומיחד ימין ושמאל שבה' דהויה, שה"ס ישסו"ת, שה"ס בינה השבה לחכמה, וע"י הדעת המיחדת אותם נמשכים חסדים וחכמה ביחד, כי בהם מתגלה החכמה, ולפיכך נקראת דעת זו דעת המגולה.
וזה אמרו (באות ל"ב) י' מזרח, שהי' דהויה שה"ס או"א עלאין, מאירים על ידי המזרח, שה"ס דעת הנעלם המיחדם, הוא שירותא דנהורא, כי תחילת האור היוצא על ידי יחוד הדעת הוא בי' דהויה כנ"ל. אזיל ושאט ואפיק לדרום, שמזווגם זה יוצא הדרום שה"ס החסד, משא"כ הצפון, שה"ס חכמה, נעלם כאן. כנ"ל. וז"ש ודרום נפיק ותלייא בשירותא דמזרח, שירותא דמזרח הוא דעת הנעלם. המתחיל מאו"א עלאין, וע"י זווגו יוצא החסד לבד. אמנם החסד אינו יוצא ישר מאו"א עלאין לז"א, אלא ה' דרום, כלומר, מניה נפיק דרום בעלמא, כי החסד יוצא מבינה לז"א, אלא ועייל י' בשירותא דמזרח, שאו"א שה"ס י' נכנסים ומזדווגים על ידי דעת הנעלם, הנקרא שירותא דמזרח, ואפיק ליה, ומוציא החסד לז"א, דרך ה' דהויה, שהיא בינה. כי כל מדרגה לא תוכל לקבל משהו אלא ממדרגה הסמוכה לה, ולא מעלי עליונה. ונתבאר, שהחסד. שה"ס דרום וקו ימין מתגלה ע"י שירותא דמזרח. שהוא דעת הנעלם שבי' דהויה. ונמצא שהיחוד דג' קוין לגלות חכמה וחסדים, אינו נוהג באו"א עלאין, שהוא י' דהויה, שהרי אינו מגלה שם רק קו ימין בלבד. אלא בישסו"ת מתגלה היחוד דג' קוין כנ"ל. וז"ש (באות ל"ג), ומן ה' תלייא דרום וצפון וההוא דבינייהו, שמן ה' דהויה, שה"ס בינה וישסו"ת מתגלים ג' קוין שהם דרום צפון ואמצעי, שקו אמצעי כאן הוא דעת המגולה, וממשיך חכמה וחסדים יחדיו, ע"י יחוד צפון ודרום זה בזה.
ונתבאר שהיחוד ע"י שירותא דמזרח, המתגלה בי' דהויה, אינה מגלה רק קו ימין בלבד, שהוא חסד, דרום. והיחוד הנעשה בה' דהויה ע"י דעת המגולה מגלה גם הצפון שה"ס קו השמאל, שה"ס חכמה. וז"ש, י' מזרח, הי' מגלה החסד בכח מזרח, שהוא דעת הנעלם. ונמצא י"ה, דרום וצפון. תלייאן ביה. שמזווג הי' תלוי החסד, שהוא קו ימין, והוא מקור החסדים, אבל קו שמאל נעלם בו. ומזווג הה' מתגלה קו השמאל שה"ס צפון. כי בו יש גילוי חכמה דשמאל, ונמצא שהצפון תלוי בה', ומבחינה זו נבחנים או"א שהם קו ימין, וישסו"ת שהם קו שמאל, שה"ס י"ה, והו' באמצעיתא, שהו' דהויה מזווגת אותם זה בזה. וז"ש (באות ל"ד) וע"ד, דרום אחיד מזרח, דאיהו שירותא דשמשא, שדרום שה"ס חסד, אחוז במזרח ותלוי בו כמו ענף בשורשו. כי דעת הנעלם, שהוא שירותא דשמשא, שעקרו הוא ת"ת הנקרא שמש ומזרח, אלא בסוד עליתו לי"ה נעשה דעת. ובסוד התחלת הדעת שהוא באו"א עלאין נעשה שורש לגילוי החסד, שעל ידו מזדווגים או"א עלאין ומוציאים החסד כנ"ל. ובזה מובן למה הלך דגל מחנה יהודה שבמזרח, שה"ס ת"ת, קודם דגל מחנה ראובן שבדרום, שה"ס החסד. והיינו כאמור, משום שהמזרח הזה, ה"ס שירותא דמזרח, שהוא דעת הנעלם, שהוא השורש של גילוי החסד, והחסד שה"ס דרום הוא ענף שלו. וע"כ הלך השורש תחלה ואח"כ הענף, וז"ש, וע"ד תנינן מסטרא דאבא, שה"ס י' דהויה, אחיד ותליא חסד עלאה, כי מזווגם יוצא החסד. שה"ס קו ימין, ומסטרא דאמא תליא גבורה, שמזווגם מתתקן ומתגלה קו שמאל, שהוא גבורה.
ומביא דוגמא מהזאות שעל המזבח. וז"ש, (באות ל"ה) שבתחילה מקדים הקרן של דרומית מזרחית. משום דדרום תוקפיה במזרח שהחיזוק של דרום, שהוא חסד, הוא במזרח, שהוא ת"ת. דאיהו שירותא דשמשא, שהוא התחלת השמש, דהיינו דעת הנעלם שע"י זווגו מתגלה אור החסד, ותוקפא דשמשא לא שריא אלא בשרותא, שעיקר כח קו האמצעי, שנקרא שמש, נמצא בהתחלתו, כשהוא בסוד הדעת המיחד או"א עלאין, להמשיך אור החסד. ואח"כ, מזרחית צפונית, כיון דדרום נטיל תוקפיה דמזרח, אחר שהדרום לקח חיזוקו מן המזרח, דהיינו שנתגלה על ידו בסוד היחוד דדעת הנעלם בי' דהויה, אנהיר לצפון, מאיר המזרח, לגלות הצפון שה"ס השמאל, דהיינו שהדעת שה"ס המזרח, בא ומיחד ימין ושמאל שבה' דהויה שה"ס ישסו"ת, שמיחוד הזה מתגלה ומאיר הצפון. כנ"ל. בסוד דעת הנגלה. וצפון אתכליל בדרום. שע"י המזרח שה"ס דעת הנגלה נכללים ב' הקוין זה בזה, וחכמה דשמאל מתלבשת בחסדים דימין. ואח"כ צפונית מערבית, דהא מערב דאיהו, בה' בתראה נטלא מצפון. שהמלכות שהיא מערב נבנית בעיקר מקו שמאל. ואח"כ, מערבית דרומית היא אזלא לאתחברא בדרום, כי החכמה שבה צריכה להתלבש בחסדים, שהוא דרום. וע"כ המערב מקבל מן הדרום. ונמצא עכשיו שהמערב, שה"ס המלכות פניה אל הדרום, בסוד הזאה אחרונה דמערבית דרומית, כדי שמלכות תקבל חסד מן הדרום. ואחוריה אל הצפון, כדי שתקבל הארת החכמה שהוא בצפון. והרי זה דומה לנסיעת הדגלים, שדגל מחנה אפרים שבמערב, שהיא מלכות, פניה לדרום, כי נוסע אחר דגל מחנה ראובן שבדרום, כדי לקבל ממנו חסד, ולאחורי הדגל של המלכות נוסע דגל מחנה דן שבצפון, שהוא גבורה וקו שמאל, שהמלכות מקבלת ממנו חכמה. ונמצא דגל מחנה אפרים שבמערב, פניו לדרום ואחוריו לצפון, כנ"ל בהזאות המזבח. והטעם הוא כי אין המלכות מקבלת מצפון שהוא קו שמאל אלא בכלים דאחורים שלה. ובכלים דפנים הוא מקבלת חסדים מקו ימין (כמ"ש לעיל ויקהל דף ל' ד"ה פירוש).
והנה נתבאר היטב טעם הליכת הדגלים שהיו מזרח תחילה, שה"ס דעת הנעלם שה"ס שירותא דנהורא, שהוא שורש לאור החסד הנגלה מאו"א, וע"כ הולך אחריו הדרום שהוא ענף שלו, ואחריו המערב, שהוא המלכות שפניה צריכים להיות לדרום, ואחריו הצפון, שאחוריה של המלכות צריכים להיות לצפון. בסו"ה שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ותחת בכל מקום, פירושו אחורים.