זהר

לה) וכד אתגליא, אתקבלא צלותהון דישראל. אימתי אתגליא. שתיק ר״ש. שאל תניינות אימתי. אר״ש לר׳ אלעזר בריה, אימתי אתגליא. א״ל בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא. א״ל מ״ט. א״ל, משום דההיא שעתא ביומי דחול, תליא דינא לתתא בזעיר אפין. ובשבתא אתגליא מצחא דאתקרי רצון. בההיא שעתא אשתכיך רוגזא. ואשתכח רעוא, ומתקבלא צלותא. הה״ד ואני תפלתי לך יי׳ עת רצון. ועת רצון מעתיק יומין, לגלאה מצחא. ובג״כ אתתקן האי קרא, למימריה בצלותא דמנחה בשבתא. אר״ש לר׳ אלעזר בריה, בריך ברי לעתיק יומין, רעוא דמצחא תשכח בשעתא דתצטריך ליה.

פירוש הסולם

לה) וכד אתגליא אתקבלא וכו׳: וכשנתגלה המצח, מתקבלות תפלות ישראל. מתי מתגלה. שתק ר״ש כדי שיענה מי מהחברים. שאל פעם שניה מתי. ולא ענו לו. א״ר שמעון לד׳ אלעזר בנו, מתי מתגלה המצח. אמר לו, בשעת תפלת המנחה של שבת. אמר לו ר״ש, מהו הטעם שמתגלה המצח בשעת תפלת מנחת שבת. אמר לו ר״א, משום שבשעה הזאת בימות החול, תלוי הדין למטה בז״א, כי יצחק, שה״ס קו שמאל דז״א תקן תפלת המנחה, ומהארת החכמה שבשמאל נמשכים דינים (כנ״ל צו אות קי״ד) ובשבת הוא להיפך, כי מתגלה המצח דא״א שנקרא רצון בשעה ההיא נשקט הרוגז, ונמצא הרצון, והתפלה מתקבלת. ז״ש ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון. כי עת רצון הוא מעתיק יומין לגלות המצח. ומשום זה נתתקן מקרא הזה לאמרו בתפלת מנחת שבת. אר״ש לר״א בנו ברוך תהיה בני לעתיק יומין. ותמצא רצון המצח בשעה שתצטרך לו.