זהר

לד) עאלת את ז , אמרה ליה : רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי נטרין בניך שבת, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו. אמר לה: לא אברי בך עלמא, דאנת אית בך קרבא, וחרבא דשננא, ורומחא דקרבא, כגוונא דנון, מיד נפקת מקמיה.

פירוש הסולם

לד) עאלת את ז' וכו': נכנסה אות ז'. אמרה לו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי ישמרו בניך שבת, שכתוב ​זכור את יום השבת לקדשו. אמר לה: לא אברא בך את העולם, כי יש בך מלחמה, דהיינו חרב שנונה ורומח שעושים בהם מלחמה, שהם נקראים כלי זיין. ואת כעין הנ', שלא נברא בה העולם, משום שיש בה נפילה, (כנ"ל אות כ"ט) מיד יצאה מלפניו.
ביאור הדברים, כי סוד הז' היא י' על ו', שזה מורה על גדלות המוחין של הנוקבא בסו"ה, ​אשת חיל עטרת בעלה. (משלי י"ב), כי היא נכללת בעולם הזכר, והוא ו'. ואז נעשתה עטרה על ראשו, שה"ס הי' שעל הו' ובעלה מתעטר בה. וז"ס, זכור את יום השבת לקדשו שעי"ז שמעלים את יום השבת, שהוא הנוקבא, למעלה לעטרה על הז"א, שהיא נכללת אז בסוד זכור, נקראת הנוקבא קודש. וטענה הז': כיון שאור זה הוא גדול וקדוש בסוד המנוחה, ושם השבתת כל הקליפות, ע"כ אני ראויה שיברא העולם במדתי .
וז"ש, אמר לה לא אברי וכו': פי', כי הז' היא נצח דז"א, כי ז' ח' ט' הן נה"י דז"א. וכשהנוקבא נכללת בז' שהיא נצח, משגת כח לעלות עם הז"א לאו"א עילאין, ושם נעשית עטרה לראשו, ובעלה מתעטר בסוד השבת, כנ"ל. אמנם כיון שכל התיקון הזה, הוא רק ע"י התכללות בזכר ועליה לאו"א, ולא במקומה עצמה למטה, במקום עמידתה תמיד עם הז"א, ע"כ אין תיקונה שלם בשתא אלפי שני, כי בימות החול כשחוזרת למקומה, נבחנת אז התכללותה בז', לבחינת כלי זיין, עד שממנה נחשבות כל המלחמות עם הס"א, בסוד ימות החול המכינים לשבת, ובסוד מאן דנצח לקרבא יהבין ליה ברתא דמלכא. שבימות החול צריך כל אחד ואחד לנצח בקרבא עם הס"א והחיצונים, ואז הוא זוכה לבת מלך, שהיא השבת. הרי, שאין עוד הארת השבת שבשתא אלפי שני מספקת להשבתת הקליפות בשלמות, כי ע"כ חוזרים וסובבים עליה ימות החול, עד לגמר התיקון לע"ל, שאז יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
וזה אמרו לא אברי בך עלמא דאנת אית בך קרבא, וחרבא דשננא, ורומחא דקרבא דהיינו כמבואר, כי עדיין אין הארתך שלמה, להיותך למטה במקומך בלתי שלמה וצריכים לזכות בך רק ע"י מלחמות עם הס"א. וקרבא, מורה, על מלחמות התחתונים עם הס"א. וחרבא דשננא, מורה, על מדת המלכות בעת התכללותה בנצח בימות החול, שאז היא חרב שנונה לעומת הקליפות הרוצות להאחז בה. ורומחא דקרבא, מורה, על הז"א עצמו הנק' רומח, שהוא בציורא דאות ו', שהוא כעין רומח לדקור במדתו את הס"א. וזה אמרו, כגוונא דנו"ן, הוא כי גבורות הזכר הן מבחי' בינה שהיא נ'. כנ"ל.