זהר

לד) כד סליק כלא סלקין ואתאחדן ביה. ואיהו מטי והגניז באתר דאי"ן סו"ף. וכלא חד אתעביד. ההוא נקודה דאור, אור איהו. ואתפשט ונהירו ביה שבע אתוון דאלפא ביתא, ולא אקרישו ולחים הוו. נפק חשך לבתר ונפקו ביה שבע אתוון אחרן דאלפא ביתא, ולא אקרישו וקיימו לחים. נפק רקיע דאפריש מחלוקת דתרין סטרין, ונפקו ביה תמניא אתוון אחרנין, כדין כ"ב. דלגו שבע אתוון דהאי סטרא ושבע דהאי סטרא ואתגליפו כלהו בההוא רקיע, והוו קיימי לחים. אקריש ההוא רקיע ואקרישו אתוון ואגלימו ואתציירו בציורייהו ואגליף תמן אורייתא לאנהרא לבר.

פירוש הסולם

לד) כד סליק כלא סלקין ואתאחדן ביה: בעת שפרצוף או"א עולה לראש א"א, ומקבל שם המוחין דג' הנקודות כנ"ל כולם עולים ומתיחדים עמו. כלומר, שבא לרבות, שגם הזו"ן הדבוקים באותיות אל"ה דאו"א, עולים עם או"א ומקבלים מהם המוחין הללו כנ"ל (דף מ"ב ד"ה ויאמר אלקים עש"ה).
והנה הזוהר בא לבאר כאן סוד תיקון קוין בהכלים של זו"ן. כי אחר שביאר סדר התפשטות המוחין ביחס האורות בג' התיקונים המכונים חולם שורק חירק (כנ"ל באות ל"ג) בא לבאר עתה סדר התפשטות המוחין ביחס הכלים המכונים ג' קוין, ימין ושמאל, ואמצעי המכריע ביניהם.
והנה יש הרבה כינוים להעשר ספירות דהיינו על פי היחסים שלהם, כנודע. ומבחינת התלבשות האורות בכלים, הן נקראות כח"ב, תו"מ, או חג"ת נהי"מ, ובעת שהמדובר הוא מבחינת הכלים בדיוק הן נקראות כ"ב אותיות. ואין לשאול, שלפי"ז היה צריך להיות ה' אותיות כמו כח"ב תו"מ או ז' אותיות כמו חג"ת נהי"מ ולמה הן כ"ב אותיות. והענין הוא כי האותיות נמשכות מז"ס חג"ת נהי"מ דאו"א, ולפי שיש ג' בחינות בהמוחין שלהם שהן חולם שורק חירק, לכן נמשך מהם ג' מיני התפשטות של ז' כלים, שנמשכים ז' כלים מנקודת החולם, שנבחנים לקו ימין. ונמשכים ז' כלים מנקודת השורק שנבחנים לקו שמאל. ונמשכים ז' כלים מנקודת החירק, שנבחנים לקו האמצעי. והם ביחד כ"א כלים. אמנם בנקודת החירק יש בחינה נוספת על ז' הספירות חג"ת נהי"מ דאו"א, והוא בחינת המסך של הזו"ן, ולכן נבחנת בחינה נוספת זו ג"כ לבחינת כלי, ולפיכך הם כ"ב כלים, והם המכונים כ"ב אותיות. הרי שכ"ב אותיות הן ענין אחד עם ז"ס תחתונות, אלא ביחס הכלים לפי עצמם נקראות הספירות בשם אותיות, והם במספר כ"ב, מכח תיקון ג' הקוין שבהם. ובדברים הללו יובן כל ההמשך שלפנינו, וזכור אותם.
ואיהו מטי ואגניז באתר דא"ס וכל אחד אתעביד: ואז הוא בבחינת מטי, שהוא ג"ר, והוא נגנז במקום א"ס, שהוא א"א, והכל נעשה אחד. פירוש, כיון שעלה פרצוף או"א לא"א, נעשה מטי באור החכמה כמו א"א, אמנם האור אינו מתפשט למטה אלא שנגנז במקום א"א, שהוא מטעם חוסר לבוש החסדים. וז"ס נקודת השורק כנ"ל. וכלא חד אתעביד ונעשו כל ג' הנקודות לאחד, וגם ב' הנקודות חולם חירק שהיו מתחילה במטי ולא מטי שפירושו ו"ק כנ"ל (דף מו ד"ה כד) נעשו עתה לבחינת ג"ר. מסבת התיחדותן לאחד עם נקודת השורק כנ"ל.
לפיכך, ההוא נקודה דאור, אור איהו, נקודה ההיא שהיתה באור, ועשתה אותו לאויר דהיינו נקודת החולם, הוא עתה אור גמור. כלומר, שנעשה לג"ר מטעם התאחדותה עם השורק, כנ"ל. ואתפשט, ונהירו ביה, שבע אתוון דאלפא ביתא, ונתפשט אור ז"ס תחתונות חג"ת נהי"מ דאו"א מסוד נקודת החולם, ומאירים בהתפשטות זו שבע אותיות דאלף בית. פירוש, כי האותיות הם הכלים, ומתפשטות ז"ס חג"ת נהי"מ דאו"א מצד נקודת החולם, ונתקנו ז' כלים בקו ימין דזו"ן המכונים ז' אותיות, ונבחנים לימין, מטעם שנקודת החולם הוא תמיד בבחינת אור, להיותה בחינת חסדים מעיקרה, וכל אור ה"ס ימין, ולא אקרישו ולחים הוו. הכלים לא נקרשו והיו עוד לחים. פירוש, כי חומר לח יורה שאין בו גבול חזק, כי דברים לחים שנפגשים, נכנס ומתערב כל אחד בגבול של חבירו, אבל כשהלח נקרש ונעשה למוצק, נעשה גבולו חזק ומוגן, שאם יפגוש בדבר מוצק שני, הוא לא יכנוס בגבולו אף משהו, וכן חבירו בו . וז"ש שהכלים לא נקרשו עוד אלא שהיו לחים, שפירושו, שלא היו נשמרים בגבולם שהוא גבול הימין, אלא שהיו עוד מתערבים בקוין האחרים כמ"ש להלן.
נפק חושך לבתר ונפקו ביה שבע אתווז אחרן דאלפא ביתא: אח"כ יצא חושך ויצאו בו שבע אותיות אחרות של הא"ב. פרוש, כי התפשטות הארת ז"ס תחתונות דאו"א מנקודת השורק נבחן ליציאת החושך להיות החכמה שבו בלי חסדים ואינה מאירה כנ"ל. וז"ש שלבתר לאחר התפשטות ז"ס, שהם ז' אותיות מהארת נקודת החולם לקו ימין דז"א, נפק חושך שהוא התפשטות ז"ס מנקודתה שורק, ונפקי ביה שבע אתוון אחרן ויצאו בהתפשטות החושך זו, שבע אותיות אחרות, שהם ז' כלים כנ"ל, ונעשו לקו שמאל דז"א.
נפק רקיע דאפריש מחלוקת דתרין סטרין: יצא הרקיע שהפריש המחלוקת של שני הצדדים. פי' לאחר שיצאו ונמשכו ב' הקוין ימין ושמאל דז"א, כל אחד בשבע אותיות כנ"ל, נעשה מחלוקת ביניהם, שכל אחד מהם רצה לקיים שליטתו בז"א, ולבטל שליטת חבירו. והוא מפני שיש לכל אחד מהם מעלה מיוחדת שאינה בחבירו, כי לקו הימין יש מעלה להיותו כולו אור, כלומר שמאיר מזווג דלא פסיק שבאו"א עלאין, ורצה לבטל קו השמאל שהוא חשך. ולקו השמאל יש מעלה להיותו אור חכמה הגבוה הרבה מאור החסדים שבימין, ורצה לבטל הארת הימין. והיו האותיות מטולטלות מרחמים לדין ומדין לרחמים, כי פעם נצח השמאל ונעשו האותיות כולן בבחינת דין שהוא חושך. ופעם נצח הימין ונעשו כולן בחינת רחמים שהוא אור. וז"ש לעיל לחים הוו ולא אקרישו, דהיינו, שכל אחד נכנס בגבולו של חבירו כנ"ל, והיו תמיד במחלוקת.
ונמשכה המחלוקת, עד שנתפשטה הארת נקודת החירק מז"ס תחתונות דאו"א שהתפשטות זו נקראת רקיע שה"ס קומת אור החסדים שיצא בזווג על ידי מסך הזו"ן הדבוקים באתוון אל"ה כנ"ל, (דף מ"ג ד"ה וז"ש) וז"ש דאפריש מחלוקת דתרין סטרין, שקומת הרקיע הכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל. כי תחילה התחבר ונתוסף על אור החסדים שבקו ימין והכריע את השמאל ואח"כ המשיך ג"כ את הארת קו השמאל והלבישו תוך קו ימין ונתקיימו הארת שניהם ובטלה מחלוקת. ולפיכך נבחנת התפשטות זאת בבחינת קו אמצעי, להיותו המכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל.
ונפקו ביה תמניא אתוון אחרנין כדין כ"ב: ויצא בו שמונה אותיות אחרות ואז נעשו כולן במספר כ"ב. דהיינו י"ד אותיות דב' הקוין ימין ושמאל, ושמונה דקו אמצעי המכונה רקיע, הרי כ"ב. פירוש, כי התפשטות זו המכונה רקיע, נמשכה ג"כ מז"ס שבמוחין דאו"א מבחינת נקודת החירק שבהם כנ"ל, וע"כ יש כאן ז' אותיות מחג"ת נהי"מ שלהם. ויש כאן עוד בחינה נוספת על חג"ת נהי"מ דאו"א, והיינו מבחינת עוביות של הז"א, כי נקודת חיריק ה"ס מסך דז"א, כנ"ל (דף מ"ה ד"ה כד) ועוביות זאת ה"ס אות השמינית, וע"כ יש כאן בהרקיע, שמונה אותיות: ז' דאו"א, ואחת מזו"ן.
דלגו שבע אתוון דהאי סטרא ושבע דהאי סטרא ואתגליפו כלהו בההוא רקיע: קפצו על הרקיע, שבע אותיות דצד הימין ושבע אותיות דצד השמאל, וכולן נחקקו בהרקיע ההוא. פירוש, מתוך שמטרם יציאתם של ח' האותיות דקו האמצעי הנקרא רקיע, לא יכלו י"ד אותיות שבב' הקוין ימין ושמאל להתקיים, כי מפני המחלוקת היו מטולטלים מדין לרחמים ומרחמים לדין כנ"ל, לפיכך ביציאת הרקיע שהוא קו האמצעי, שביכלתו לקיים הארות שניהם בכל השלמות כנ"ל, דלגו י"ד האותיות, שבב' הקוין ימין ושמאל, וקפצו על קו האמצעי כדי שיתקיימו על ידו. ונמצא שקו האמצעי נכלל בעצמו מג' קוין, ומכל הכ"ב אותיות וז"ש ואתגליפו כולהו בההוא רקיע, שכל הכ"ב אותיות נתקנו ברקיע ההוא. ח' אותיות מעצמו, וי"ד אותיות מב' הקוין ימין ושמאל.
והוו קיימי לחים, אקריש ההוא רקיע ואקרישו אתוון, ואגלימו ואתציירו בציורייהו: יהיו האותיות לחות, נקרש הרקיע, ונקרשו עמו האותיות, ונחקקו ונצטיירו בציוריהן, כפי שצריכים להיות. פירוש, כי באמת כח הקרישה מקו שמאל בא, מנקודת השורק, כמ"ש במקומו, וא"כ הוא נגלה לפני יציאת הרקיע, אלא שעוד היו האותיות לחות, כלומר שלא נקרשו כל צרכן להיות מוצק בגבול חזק, עד שיצא הרקיע ונקרש, ואז נקרשו האותיות בקרישה גמורה.
והטעם הוא, כי קרישה גמורה תליא רק בכח המסך שבנוקבא דז"א שהוא בחינת דין, וה"ס אות השמינית דרקיע, כנ"ל (אות ל"ד ד"ה ונפקו ע"ש) ולפיכך כל עוד שלא נגלו שמונת האותיות של הרקיע לא יכלו האותיות לקבל קרישה גמורה ומוצקה בגבול חזק. ואז ואגליף תמן אורייתא לאנהרא לבר, ונחקקה שם התורה, דהיינו הז"א שנקרא תורה, להאיר ממנו ולחוץ. כלומר שאחר שנקרשו גבולן של האותיות, שהם הכלים בכל ג' הקוין שלו, וכל קו קבל את צרופי אותיות שלו כראוי, אז נתתקן פרצוף ז"א המכונה תורה, להאיר אל התחתונים.