זהר

לד) ובגין דא שמעו הרים, אלין אבהן, את ריב י״י, דא שכינתא, דאיהי ריב עם אבהן, בגין דמרחקין לה מבעלה, דאינון אתקריאו אמוראים. והאתנים מוסדי ארץ, אלין אינון תנאים. ואלין תנאי״ם, איתני״ם בהפוך אתוון. ואינון נצח והוד איתני עולם, והא אית״ן בהפוך אתוון תני״א דמסייע לה בגלותא.

פירוש מעלות הסולם

לד) ובגין דא שמעו וגו': ומשום זה נאמר שמעו הרים, שהם האבות, המתוקנים באורות מכוסים מחכמה שהם חג״ת. את ריב ה', זה השכינה היינו מלכות, שכל מקום גילוי החכמה הוא בה, שהיא רבה עם האבות שהם נקראים אמוראים, משום שמרחקים אותה מבעלה, היינו מזווג פב״פ שאז יש לה חכמה וחסדים, ויכולה להאיר אל התחתונים. והאתנים מוסדי ארץ, אלו הם התנאים, ואלו תנאים מרומזים בהפוך אותיות של תבת איתנים. והם נצח והוד המאירים ביסוד, ונקראים צדיקים איתני עולם. והרי איתן היינו יסוד בהפוך אותיות תניא, המסייע לה בגלות.
ביאור הדברים: יש שני מיני זווגים בעולמות הנקראים הכאה ודבור, בסו״ה והכית בצור שבפרשת בשלח (שמות י״ז) ובסו״ה ודברתם אל הסלע שבפרשת חקת (במדבר כ׳) וענין זווג דהכאה אינו נוהג רק בחצוניות אבי״ע, כי בפנימיות אבי״ע לא שייך הכאה אלא זווגים דפיוסא, שהם חבוק נשיקים ויסודות, וכן בזווג דיסודות בכל מקום אינם אלא בבחי׳ פיוס, ונקרא דבור, והזווגים של חצוניות העולמות, וכן בעולמות שלפני תקון האצילות הם נעשו ע״י הכאה.
וענין זווג דהכאה בקיצור הוא, שלאחר סוד הצמצום הראשון (המבואר בתלמוד ע״ס חלק א׳) נפרדה בחינה הד׳ שה״ס גדלות הרצון לקבלה שבנאצל, מן כל פרצופי הקדושה ונשארה בבחינת חלל פנוי וריק מכל אור, כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחינה ד׳. ובעת שהאור העליון נמשך ומתפשט אל הנאצל, אז המסך הזה דוחה אותו לאחוריו, וזה נבחן כמו הכאה בין אור העליון והמסך, כי הם נבחנים כשני דברים קשים הנפגשים יחד ואחד רוצה לדחוק את חברו ולפרוץ לגבולו והשני מעכבו שפגישה כזו עושה בהם הכאה, כן ענין התפשטות האור מא״ס ב״ה דרכו למלא גם את בחי׳ הד׳, והמסך אינו מניחו ודוחה חלק האור של בחי׳ הד׳ חזרה, וחלק אור זה נקרא אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח״כ לכלי המקבל את אור העליון במקום בחי׳ הד׳. כי אחר כך מתרחב כלי המלכות ממעלה למטה, בשיעור האור החוזר שעלה ממטה למעלה והבחי׳ שממטה למעלה נחשבת לשרשי כלים, והבחי׳ שממעלה למטה נחשבת לכלים גמורים. (עי׳ כל ענין זה מבואר באריכות בתלמוד ע״ס ח״ב בהסתכלות פנימית אות י״ח).
ולהבין איך שאור החוזר מבחי׳ ד׳ נעשה לכלי המקבל את אור העליון, וגם ביאור המלים זווג דהכאה, שלכאורה הם שני מושגים הפכים בנושא אחד, שהרי זווג פירושו המשכה ודבקות ואהבה, והכאה משמעותה דחיה ופירוד ושנאה. נסביר זה עפ״י משל כי טבע האדם הוא לחבב את מדת ההשפעה לחברו, ושפל ונבזה בעיניו המדה לקבל מחברו, והבא לבית חברו, וחברו מבקש שיאכל אצלו, מטבע הוא שהאורח יסרב לאכול, אפילו בעת שהוא רעב, מטעם הבושה שאדם מרגיש בקבלת מתנה מחברו, אבל אם המארח ירבה להפציר בו הרבה במדה מספיקה שתתגלה שהוא מתכבד בזה שאוכל אצלו, אז אפשר לו לאכול מטעם שאין מרגיש בעצמו שהוא מקבל באכילתו, אדרבה הוא נעשה למשפיע ועושה טובה אל המארח בזה שאוכל אצלו, הרי נמצא הגם שכלי קבלה המיוחדים לאכילה הם הרעב והתאבון, עכ״ז לא היה יכול לטעום ולאכול כל זמן שלא דחה את בקשתו של חברו, וכל זמן שחברו לא הפציר בו שיאכל אצלו, הרי שמכח הדחיה וההפצרה נולד בו כלי חדש בלי הרגש של בזיון, באופן שצורת הקבלה נהפכה לצורה של השפעה.
כן אפשר להבין את ענין זווג דהכאה ואור החוזר העולה מזווג זה, שנעשה למין כלי חדש המקבל האור העליון במקום הרצון לקבל שבבחי׳ הד', שההכאה של האור במסך נבחנת כעין ההפצרות של המארח לאכול אצלו, שכמו שרוצה שחברו יאכל סעודתו, כן האור העליון רוצה למלא את הרצון לקבל הגדול שבבחי׳ הד׳. וענין הכאת המסך המחזיר את האור מלמלאות את בחי׳ הד׳ נבחן כעין הסירוב והדחיה של האורח מלאכול את סעודת חברו, וכמו שע״י ההפצרה של הנותן. והדחיה של המקבל נולד מין כלי חדש שאפשר שהאורח יאכל ולא ירגיש שום בחינה של בושה באכילתו, כן אפשר לדמות את האור החוזר שנולד ונעשה לכלי קבלה חדש במקום בחינה הד׳. (עי׳ בפתיחה לחכמת הקבלה אות י״ד ט״ו).
וענין תנאים ואמוראים מבואר בשער מאמרי רשב״י זיע״א דף ג׳ סוף טור ב׳ בד״ה עוד נמצא, ובספר ארבע מאות שקל כסף דף רע״א ט״ב ד״ה ודע כי, בתשובה שהשיב רבינו האר״י הק׳ זצוק״ל לשואל על מה שכתוב בתקונים שאמוראים הם חג״ת, ותנאים הם נה״י, שהיה צריך להיות להיפך, והשיבו שתנאים הם בסוד נה״י דז״א, ואמוראים הם בסוד חג״ת דנוקבא, שנמשכים מנה״י דז״א שהם התנאים, המלובשים בתוך חג״ת דנוקבא. ונודע שבעת שפרצופי אצילות אין בהם מוחין רק מבחינת הקביעות, דהיינו קומת מ״ה בלבד, אז ז״א אין בו רק ו״ק, ומלכות היא נקודה, תחת יסוד דז״א דאורות, (כי בעת שאין לו נה״י דכלים חסר לו ג״ר דאורות, ונמצא חג״ת נה״י דאורות מלובשים בחב״ד חג״ת דכלים, ומלכות שהיא נקודת החזה עומדת תחת היסוד דאורות), ונה״י דכלים דז״א וט׳ תחתונות דכלים של מלכות הם בבי״ע מחוץ לאצילות. ואז אין המלכות יכולה להאיר אל התחתונים בשעה שהיא עצמה היא בבחי׳ נקודה.
וזה אמרו מאן ריב דא שכינתא שהיא הנושא של המסך המכה באור העליון הנקרא הוי״ה מרומז לעשר הספירות דאור ישר, שלכן נקראת המלכות ריב הוי״ה וע"י האו"ח שעולה ומלביש את האור ישר, והאור ישר מאיר בהפרצוף נמצא שנעשה מצירוף ריב רבי או מצירוף בר שפירושו חוץ, נעשה הצירוף רב, שממשיכה המוחין בתוך המדרגה ע״י הכאה וריב שנעשה על המסך ואור החוזר שעלה ממטה למעלה חזר עם התלבשותו של אור הישר ממעלה למטה, והמוחין מתגלים בהקומה בסוד רבי ורב. שפירושם גדלות. בגין בנהא איהו ריב היינו בכדי שתוכל להאיר אל התחתונים, כי כשאינה רק נקודה תחת יסוד דז״א, וז״א אין בו רק ו״ק בלי מוחין דג״ר איננה יכולה להאיר אל התחתונים שהם בניה. ברבי ורבן ורבא היינו ג׳ מיני הגדלות שצריכים להמשיך: ג״ר דנשמה וג״ר דחיה וג״ר דיחידה, שג״ר דנשמה נקראים בחי׳ רב ורבא כמו שכתוב בתקוני ז״ח (דף צ״ח ע״א) כל רב מבבל ורבא משאר ארעין היינו מוחין דחול שמבחי׳ הזמן נקראים מוחין דחול ומבחי׳ המקום נקראים מוחין דחוץ לארץ. ורבי מארעא דישראל היינו מוחין דחיה שהם מוחין דשבת מבחי׳ הזמן, ובחי׳ מוחין דארץ ישראל מבחי׳ המקום. ורבן ה״ס מוחין דיחידה המאירים בשבת במנחה בסוד עת רצון. ריב ודאי בכלהו תנאים ואמוראים הנמצאים מבחי׳ מוחין הקבועים לבר מאצילות דאיהי מריבת בהון ומעוררת בהם להמשיך המוחין דג״ר עם תקון המסך שנקרא ריב כנ״ל. בשית סדרי משנה בגין בעלה וכו׳, היינו כי שית סדרי משנה רומזים לו״ק וחסר נה״י דכלים וג״ר דאורות משום ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות. ובעלה שהוא ז״א, כשהוא במצב הקבוע, הרי הוא חסר ג״ר ואין לו רק שית סדרין שהם ו״ק, ואין להם זווג רק ע״י מ״ן מהתנאים והאמוראים המעלים מ״ן וממשיכים מוחין וג״ר, וזה אמרו ועלייהו אתמר או יחזק וגו' שלום יעשה לו כי הזווג נקרא שלום כנז״ל. תרי שלמי שני זווגים יש אחד להמשכת קומת חכמה ואחד להמשכת קומת חסדים, חד בעמודא דאמצעיתא היינו הזווג להמשכת חכמה, וחד בצדיק היינו להמשכת קומת חסדים, דבגלותא שה״ס הקטנות אתמר בעמודא דאמצעיתא מרחוק ה׳ נראה לי, כי קומת החכמה הנקראת ראיה אינה יכולה להאיר בזו״ן בלי הלבוש של אור החסדים, וע״כ נבחנת קומת החכמה בזו״ן שהיא רחוקה מהם. צדיק קרוב לה היינו קומת החסדים המאירה בלי לבוש, ולא עוד אלא שע״י הקומה שלו דחסדים יכול לקבל גם חכמה, ובגיניה אתמר טוב שכן קרוב וגו'.
וזה אומרו (באות ל״ד) ובגין דא שמעו הרים אלין אבהן היינו האמוראים שהם בחי׳ חג״ת דנוקבא, בסוד אין הרים אלא אבות, את ריב ה׳ דא שכינתא היינו שיעוררו את המשכת המוחין עם תקון המסך הדוחה את אור העליון לאחוריו שזה נקרא ריב והכאה, דאיהי ריב עם אבהן. שלא יסתפקו עם המצב של המוחין הקבועים בגין דמרחקין לה מבעלה כי ממוחין הקבועים אין להם כח להזדווג ולהמשיך שפע אל התחתונים. והאיתנים מוסדי ארץ אינון תנאים שהם נה״י דז"א, שע״י האו"ח העולה ממטה למעלה נעשו אלו תנאים איתנים בהפוך אתוון, שזה רומז על כח הדוחה של המסך אשר אם כחו גדול יותר ממשיך קומה גדולה יותר, וכן איתן היינו יסוד בהפוך אתוון שהוא בכח האו״ח וע״ס שנקראות אתוון הן מאירות להיפך מאור הישר, שזה נקרא הפוך אתוון, נעשה לצרוף תניא שממשיך קומה שלימה של אור ממעלה למטה דמסייע לה בגלותא. שיתגלו כל האורות הכלולים באור החוזר הנדחה מבחי׳ הד׳ שהיא השכינה, והוא אור מקיף ומתגלה לאט לאט בסוד אין משיח בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. (עי׳ בתע״ס חלק ד׳ בהסתכלות פנימית ענין י״ב מיני אור חוזר).