זהר

לד) נוקבא אתמר בה אות היא לעולם. דכורא, ברית מלח עולם הוא. ובגין דא, אות תפילין נוקבא. אות ברית דכורא. ורזא דמלה, מ״י יעל׳ה לנ׳ו השמימ׳ה, בר״ת מיל״ה, ובסופי תיבין יהו״ה. בתפילין נוקבא, הה״ד והיה לאות על ידכה, יד כהה.

פירוש מעלות הסולם

לד) נוקבא אתמר בה וכו': ומבאר ב׳ האותות אשר אות שבת היא נוקבא היינו מלכות שנאמר בה אות היא לעולם. ברית מילה הוא זכר, שנאמר ברית מלח עולם הוא. ומשום זה בחול, אות תפילין הוא נוקבא היינו מלכות. אות ברית דכורא היינו ז״א. וסוד הדבר, מי יעלה לנו השמימה אשר הראשי תיבות הם מילה, וסופי תיבות הוי״ה. ורמז לתפילין שהם בחי׳ נוקבא, זה הוא שנאמר והיה לאות על ידכה, ואמרו חז״ל יד כהה.
ביאור הדברים. כי מטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון הפשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בשביל מציאות נאצלים ונבראים ולא היה שם בחינת ראש וסוף אלא הכל היה אור אחד פשוט בהשואה אחת והוא נקרא אור אין סוף, וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל את הנאצלים ולברוא את העולמות צמצם את עצמו בנקודה האמצעית שהיא מלכות ונתגלה כח הדין בתוך המלכות והאור נתרחק מצדדי סביבות הנקודה ונעשה חלל פנוי, ובתוך החלל הזה יצאו אח״כ כל העולמות. ומתוך שכח הדין יצא ונתהווה זה עתה מסוד בחינה אחרונה דא״ס לכן עוד לא היה יכול להתגלות שום דין ח״ו אלא רק שורש שממנו נתפשטו ונתהוו אח״כ כל הדינים בעולמות, אח״כ המשיך התפשטות קו אור מאור א״ס ב״ה לתוך מקום החלל והפנוי, אשר ראש העליון של ההתפשטות נמשך מא״ס ונוגע בו, וסיום ההתפשטות היה במקום הדין העומד בנקודה האמצעית במרכזו של החלל העגול, ומעכב את האור העליון מלעבור דרכו לכן נסתיים שם האור. והתפשטות קו אור זה כולל בתוכו ד׳ בחינות שהן: חכמה, בינה, תפארת ומלכות. והן ד׳ אותיות הוי״ה, י׳ חכמה, ה׳ בינה, ו׳ תפארת, ה׳ מלכות. והן ד׳ בחינות דאור ישר, והצורך להשתלשלות על ד׳ הבחינות האמורות הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים אשר התפשטות האור והסתלקותו עושים את הכלי רצוי לתפקידו, כי כל עוד שהכלי לא נפרד מהאור שלו הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר מפני האבוקה, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מן הקצה אל הקצה כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית׳ יש מן יש ומבחינת מחשבת הבריאה אשר באין סוף ב״ה הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו. וההפך ממנו הכלי שהוא הרצון לקבל את השפע ההוא, שרצון זה הוא כל שורשו של הנברא המחודש. ואין בו שום ענין של השפעה ולכן בהיותם כרוכים זה בזה, מתבטל הרצון לקבל באור שבו ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו, כי אחר הסתלקות האור הוא מתחיל להשתוקק אל האור והשתוקקות זו היא הקובעת את צורת הרצון לקבל כראוי. ואח״כ כאשר האור חוזר ומתלבש ברצון אנו מבחינים עתה ב׳ ענינים אור וכלי, או נשמה וגוף. ולכן צריכים לד׳ בחינות שבשם הוי״ה כי בחינה א׳ הנקראת חכמה וי׳ דהוי״ה הוא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי כי בו הרצון לקבל הגדול עם כל כללות האור שבו, הנקרא חכמה או אור החיה, אמנם בחי׳ זו היא כולה אור, והכלי שבה אינו ניכר כי הוא מעורב עם האור ובטל בו. ואחריה באה בחי״ב הנקראת בינה, ה׳ דהויה, והוא כי כלי החכמה בסופו מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון והיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל כטבע האור שבתוכו וע״י הרצון הזה שנתעורר בו נמשך אליו מן המאציל אור חדש הנקרא אור חסדים. ואחריה באה בחי״ג הנקראת תפארת, והוא כי אחר שנתמעט האור אשר בנאצל לבחי׳ אור חסדים בלי חכמה ונודע שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע״כ בחינה הב׳ בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה רק הארה מחכמה להאיר תוך החסדים שבה, ועיקר אורה הוא חסדים עם שיעור חכמה לקיום. וזוהי בחינת ו׳ דהוי״ה. ואחריה באה בחינה הד׳. והוא כי גם כלי דבחי״ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה בשלימותו כמו שהוא בבחי״א. ובחי״ד זו נקראת מלכות ה׳ תתאה דהוי״ה.
ועתה הכלי כבר נפרד מן האור אלא שמשתוקק אליו ע״כ נקבע צורת הרצון לקבל בשלימות. ועם זה, מובן היטב ענין הצמצום שהיה על בחי׳ הד׳ הזו, כי הלא ענין פירוד ברוחני נעשה ע״י שינוי הצורה אשר לפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זה מזה ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה, וא״כ נמצא שבהתגלות גדלות הרצון לקבל בבחי״ד נעשית בחי׳ הד׳ עי״ז נפרדת לגמרי מן המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע והיא כולה לקבל ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הזה נעשה סוד צמצום הא׳, אשר הפריד הבחי״ד מכל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מן האור, וכל פרצופי הקדושה יצאו בבחי׳ מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם שלא יקבלו אור בבחי׳ הד׳ הזו, ובעת אשר אור העליון נמשך ומתפשט אל הנאצל והמסך הזה דוחה אותו בחזרה הנה זה נבחן כמו הכאה בין האור העליון והמסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש את עשר הספירות דאור ישר ובהלבשת אור החוזר על האור הישר נעשה אוה״ח הזה לכלי קבלה על האור העליון במקום בחי׳ הד׳ בסוד דינא בהיפוך אתוון אדנ״י, אשר אחר שנעשה זווג על המסך והדין אשר במלכות, מתהפך בחי׳ דינא להיות שם קדוש ומלביש על האור הישר בשם אדנ״י. ועשר הספירות דאו״י הנקראות הוי״ה בסוד אני הוי״ה לא שניתי מתלבשות ומשתלבות בע״ס דאו״ח הנקראות אדנ״י כמו, חמה בנרתיקה. בסוד יאקדונק״י, ונעוץ סופן בתחילתן, ומלכות דאו״י נעשית אחר הזווג לכתר דע״ס דאו״ח העולות ומלבישות עד כתר דאו״י. כי קוץ הי׳ הוא מרמז לכתר שהוא השורש בכל שם. וכך הם מאירים יחד, ב׳ השמות, בכל מצוה ומצוה לפי שורשה למעלה אשר לפעמים אור הוי״ה שהוא הפנימי והוא השולט ומלכות טפילה אליו. ולפעמים ההיפוך אשר אור הוי״ה כלול באדנ״י, ובכל אחד מן השמות הוי״ה אדנ״י, אות י׳ שהיא חכמה, היא השורש לכל השם בסוד ראשית חכמה.
והנה איש ישראל אחר המילה שהוא כריתת הערלה והפריעה שהיא גלוי אור היסוד, בסוד פרע י״ה בזה נעשה מרכבה לשם הוי״ה. וע״י שמירת השבת לא לצאת חוץ לתחום בסוד אל יצא איש ממקומו, ובחול ע״י מצות תפילין הוא משפיע הארת הוי״ה למלכות שהיא אדנ״י.
וז״א באות ל״ב ועוד אלין דנטרין אות ברית וכו' ואות שבת וכו' דאינון י״י וכו' כי ב׳ האותות הם השורשים לכל האורות אשר בב׳ השמות, ואי תמרון אמאי וכו' בגין דלא תשתכח שכינתא וכו' בלא קב״ה כי אם לא מתקן המסך לזווג עם האור הישר נשאר הצירוף דינא במלכות ועליה אתמר ונרגן מפריד אלוף וגו׳ כי גורם אשר אורו של הוי״ה שהוא קב״ה אינו מאיר אל השכינה. ומפרש הלאה נוקבא אתמר וכו': והיינו אות שבת שהיא: ש׳ ב״ת, אשר המלכות שהיא בת עולה לג״ר שהם ש'. וכן תפילין הם נוקבא בסוד יד כהה, ומתיחדים בהויה בסוד מי יעלה לנו השמימה בראשי תיבות מיל״ה ובסופי תיבות הוי״ה.