תוכן

לג) כוונה לזכירה: בשעת הבדלה קודם שיברך יאמר, משבענא עליך פורה שר של שכחה, שתסיר לב טפש ממני, ותשליכהו על טורי רומיא, ארמימ"ס רמימ"ס מימ"ס ימ"ס מ"ס ס', ונח מצא חן בעיני י"י. פי': כבר נודע, שבע"ש כל הקליפות כולם נגנזין בנוקבא דתהומא רבא, ובמ"ש יוצאין, ורוצין לשטוף העולם, אלמלא שאנו אומרים ויהי נועם. והנה בפסוק זה ה' פעמים נ"ו, שהם גי' פ"ר מנצפ"ך, והנה אין דינין נמתקין אלא בשורשן. לכן צריך לכוין באלו ה' פעמים נ"ו, להתיש ולהכניע כח הקליפות, שהוא פרה, שהיא נגד הנ"ל. והנה שר שלהם שמו פור"ה, ר"ל פ"ו פשוט אלהים, ר' אחוריים דאלהים, ה' אותיות אלהים. וזהו פורה דרכתי לבדי, כי לבדי אותיות בדי"ל, ר"ל להבדיל שהם דינין קשין דרכתי בשעת הבדלה. והשם של אדם בליעל שהוא ארמימ"ס, הולך ומתמעט, והוא ראש הקליפה. והנה בליל שבת כשאומר הקידוש ומברך על היין, יכוין באותו הוי"ה דברוך אתה י"י שהוא ביודי"ן, העולה חסד. ובמוצאי שבת, יכוין בשם ע"ב דאחוריים, ויכוין בהויה כ"ו, וישאר מע"ב מ"ו גי' הבדלה, והשם היותר מעט הנ"ל שהוא האחרון, שהוא גי' מ"ס, כמנין ק, וזהו שארז"ל אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה קא פעמים. וזה פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי, ר"ל מהקליפות אין איש אתי, ואדרכם באפי, ר"ת פותח את ידך, והוא שם משמות ע"ב, והוא גי' הוי"ה אדנ"י, וע"י כוונת אלו, יתכנעו הקליפות שהוא גורם שכחה, ויבא הזכירה בע"ה, ועיין ביחודים.