תוכן

לג) ברכת הנותן ליעף כח כו', נכון לאומרה, והיא אחת מן י"ח ברכות האלו, שתקנו קודם התפילה, ואעפ"י שיש מגמגמין בדבר זה עכ"ז ראוי הוא לאמרו עכ"פ, וכמו שנבאר סודה בע"ה. והטעם שהשתי ברכות אלו. שהם: מלביש ערומים, וברכת הנותן ליעף כח, נתקנו לסוד מה שנבאר עתה בע"ה, והוא, כי הנה אין אדם בארץ אשר לא יחטא, וע"י כך מפשיטין מעליו לבוש הקדושה, ומלבישין לנשמתו לבוש הקליפות בגדים צואים, כדמיון מש"ה ויתנצלו בנ"י את עדים, ונמשך עליהם זוהמת הנחש. וכדמיון אדה"ר, שנאמר בהם וידעו כי ערומים הם, ואח"כ כתיב וילבישם כתנות עור. משכא דחויא. והנה הכל הוא כפי ערך החטא, כי אם החטא הוא קל, מתחלש כח הלבוש ההוא, בסוד צור ילדך תשי כו', אבל איננו מסתלק מעליו. ואם החטא הוא חמור, מסתלק הלבוש לגמרי מעליו. וכנגד ב' בחינת אלו, נתקנו ב' ברכות אלו, וענינם הוא, כי הנה בכל לילה, כאשר האדם מפקיד נשמתו ביד המלכות העליונה, בסוד בידך אפקיד רוחי, הנה היא מחדשת אותה, בסוד חדשים לבקרים כו'. ומי שנסתלק ממנו לבושו, נותנת אליו בבקר בחינת לבוש, ומי שיש לו לבוש, אלא שנחלש, היא נותנת כח בלבוש ההוא. ושני בחינת אלו נעשות בעת הבקר, בסוד חדשים לבקרים, והבן זה.