תוכן

לג) עת הזמיר הגיע, דא יום רביעי, דהוה ביה זמיר עריצים. מארת חסר, הכונה היא: התגברות הקליפות והדינים, שהם עריצים, כי האור העליון רחק מן המידה אחרונה, וגברו הדינים, ונתמעטו ממנה הרחמים. וזהו מארת חסר, והיה זה ברביעי, כי שם בית המלכות, כי אחרי ת"ת, מלכות. ולהיות כי נתמעטה, וירדה למטה מן היסוד, נרחק האור העליון ממנה, וגברו הדינין אשר סביבותיה, ונבראו לה קליפין להתלבש בהם, לבל ינקו ממנה הדינין, כי אם על ידי התלבשות. וזמ"ש, דאתברו קליפין למוחא. ודע, כי כמו שכלת משה, והיא הנקודה הפנימית שבה, שוה לת"ת, כמו שכתבנו. כן המלכות שוה לת"ת שבת"ת מלבר. ועל שניהם הוא אומר, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכאשר נתמעט' הפנימית ירדה למקום החיצונה, והחיצונה ירדה למטה מן היסוד. ובין זו לזו כשלש מדות. וקול התור, דא יום חמישי, דכתיב ישרצו המים כו', למעבד תולדות. הנה יום חמישי, הוא כנגד נצח והוד, תרין ביעין, שמבשלים המים העליונים, לחיות זרע למיעבד תולדין. ולכן קראם תור, כד"א תורי זהב, והם שנים כרובים, ינוקי רביין דעלמא. ואמר וקול התור, ולא וקול התורין. כי המים העליונים, אעפ"י שמתכנסין בנצח והוד, עיקרן בנצח, שהוא מצד הת"ת ימני. והמים התחתונים, בהוד שמאלי מצד המלכות. והנה יום חמשי, ירמוז לנצח והוד כלול בנצח, כי שנים אלו לעולם נכללין כל אחד בחבירו, ולא יתפרדו, כי הם תרי פלגי גופא כנודע.