זהר

לב) ועל האי, תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון, דכתיב היש יי׳ בקרבנו אם אין. בין זעיר אנפין דאקרי יי׳, ובין אריך אנפין דאקרי אי״ן. אמאי אתענשו. משום דלא עבדו בחביבותא, אלא בנסיונא. דכתיב ועל נסותם את יי׳ לאמר היש יי׳ בקרבנו אם אין.

פירוש הסולם

לב) ועל האי תאיבו וכו׳: ועליו, חשקו בני ישראל לצרף ולהבחין בלבם, שכתוב, היש ה׳ בקרבנו אם אין. היינו בין ז״א שנקרא ה׳ ובין א״א, שנקרא אין. שואל, א״כ, למה נענשו. ומשיב, משום שלא עשו זה מתוך אהבה אלא בנסיון. שכתוב, ועל נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין.
פירוש. שכתוב, ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה׳ וגו׳. משמע שמלבד הריב שהיה להם עם משה על המים, שמטעם זה נקרא המקום מריבה, חטאו עוד על נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין. שמטעם זה נענשו במלחמת עמלק. ומפרש, שהחטא היה שבני ישראל רצו לדעת אם מדרגת ז״א שוכן בלבבם או מדרגת א״א. והחטא היה מפני שנסו את ה׳. ולא היה מטעם אהבתם את ה׳. וההבדל ביניהם דק מאד, כי סוף סוף הוא אותו הדבר, אלא ההבדל הוא בהמטרה שגורמת לזה, אם להרבות האהבה היתה המטרה, או לנסות לדעת, היא המטרה. ויש להסביר זה בדרך משל, באדם המסתכל ביופי של אשה לאחר שהיא אשתו, או מטרם שנשאה. כי לאחר הנשואין אינו מסתכל בה להבחין אם לקרבה או לרחקה, אלא כדי להרבות אהבה. וע״כ אין הסתכלותו עליה לטרח ואדרבה נהנית מאד מזה. משא״כ מטרם שנשאה, אם מסתכל עליה, אז היא אינה סובלת ומצטערת מהסתכלותו, משום שחוששת אולי יתדמה לו איזה חסרון, וידחה אותה. וע״כ מרגשת הסתכלותו לגסות ולא תוכל לסבול. ודו״ק.