תוכן

לא) ועתה נבאר, מי הוא הגורם אל בליטת אור המוחין פנימים לצאת לחוץ במקום דמצח, להיות שם אור מקיף. ובזה יתבאר טעם, היות הקטן פטור מן התפילין. והענין, כי הנה בהיות הז"א בבחי' ו"ק לבד, שהוא זמן קטנות, היה הראש שלו, במקום שהוא עומד הת"ת שלו בימי הגדלתו, וקוצא דשערי דרישא דא"א דנגיד מאחורוי עד רישא דז"א, איננו מגיע ומתפשט עד שם. אמנם כאשר הגדיל ז"א, ונכנסו בו מוחין דגדלות, ונשלם לי"ס, אז ראשו גדל ועולה למעלה, ואז מגיע עד חצי התבונה כנודע, ואז יש שם באחוריו דז"א, ההוא קוצא דשערי דרישא דא"א, שמסתיים שם ממש במקום הדעת דז"א, בהיותו הוא גדול כשיעור הנזכר, שמגיע עד חצי התבונה, ואז ע"י ההוא קוצא דשערי יוצאים התפילין, כמו שנבאר ב"ה, ולכן הקטן פטור מן התפילין, שאין קוצא דשערי דא"א מגיע אל הדעת דז"א בהיותו בזמן הקטנות, שראשו היא למטה במקום שהוא הת"ת שלו בזמן הגדלות. וא"ת והרי בזמן היניקה של ז"א, כבר נתבאר שאז עולה ז"א ועומד בין שתי זרועותיה, דוגמת מה שמגיע ראשו בזמן הגדלות ויונק משם, ואז קוצא דשערי דאריך כבר מגיעין בדעת שלו, ולמה לא נתחייב אז בתפילין. והנה בתירוץ קושיא זו שמעתי ענין א' ממורי ז"ל. ויש לי ספק איזה מב' אלו הדרכים שנזכיר הוא מה ששמעתי, אבל ודאי שא' מהם הוא אמת, והוא, כי כבר נתבאר בענין הרביצה, שהפירוש הוא, שיורדת האם למטה מן מקומה, ומשפלת עצמה, עד שיוכל הנער ליינק מן השדיים שלה. אבל בגדלות, הוא עצמו עולה למעלה, ואין היא יורדת, ואז מגיע קוצא דשערי. והספק אצלי הוא, אם אמר להפך מזה, והוא, כי הז"א בגדלותו, הוא מגיע ראשו עד חצי הת"ת של התבונה. אבל ביניקה, האם מגביהתו יותר למעלה בין שתי זרועותיה, שהם חו"ג, כדי שיינק מן הדדים אשר שם, ונמצא שהוא גבוה יותר למעלה ממקומו, ואין שם בחי' תפילין, ע"ד שביארנו בענין שבת שהוא פטור אז מן התפילין לסיבה זו. אך נ"ל שהראשון הוא העיקר.