זהר

לא) ואי תימא, דהא אמר רבי יהודה, הא דוד דכתיב ביה טוב, כד"א וטוב ראי, אמאי לא הוה יתיר. א"ל וטוב ראי כתיב. טוב ראי, דא דאיהו חיזו לאסתכלא, הכי הוה דוד. טוב ראי, הוה טוב דאיהו חיזו. ובמשה כתיב טוב הוא ממש, והכא טוב ראי. ועם כל דא, בתרווייהו הוה אחיד, דהא דא בדא אחיד. ומשה לבתר דהוה טב, סליק למהוי גופא איש. איש האלהים, והאיש משה ענו מאד.

פירוש הסולם

לא) ואי תימא דהא וכו': ואם תאמר, הרי אמר ר' יהודה, שדוד כתוב בו טוב, כמש"א ​וטוב רואי. וא"כ למה לא עלה יותר, דהיינו למדרגת ז"א, כמו משה, אמר לו, וטוב רואי כתוב, טוב רואי היינו, אשר המראה להסתכל שה"ס המלכות, שנקראת מראה, היתה טוב, כך היה דוד טוב רואי, שהמראה שלו היה טוב. ובמשה כתוב, ​טוב הוא, דהיינו הוא ממש. וכאן נאמר רק וטוב רואי. ועם כל זה היה אחוז דוד בשניהם, דהיינו ביסוד שנקרא טוב, ובמלכות שנקראת מראה, כי זה אחוז בזה, כי יסוד ומלכות הם תמיד אחוזים זה בזה. אלא שעיקרו היה בבחינת מלכות, ובה נשאר. ומשה, אחר שהיה טוב, שהוא יסוד דז"א, עלה להיות בבחינת גוף, שהוא ז"א עצמו, הנקרא איש. שכתוב, ​איש האלקים. ​והאיש משה ענו מאד.