כ) ואמנם צריך שתדע, כי כמו שבקדושה הם ד' עולמות אבי"ע, ושרשם הם י"ס בלבד, המתפשטים בהם, בירור אחר בירור, ומדרגה אחר מדרגה כנ"ל, כן הוא באבי"ע הקליפות, כולם שרשם הם מבירורי המלכים שלא יכלו להתברר, והם י"א ספירות. וז"ש בזוהר פרשת תרומה קס"ד ע"ב, לס"א יהבין חושבנה יתיר, ואיהי במניינא בגריעו, כגון עשתי עשר, והכונה, כי עם דיהבין ליה חושבנא יתיר, כי בקדושה הם י"ס ובקליפות י"א, אדרבא הוא לגריעו, והוא, כי הרי עם שהם י"א בחינות אינם רק ט', כי הרי אלו י"א הם שבעה בחינות שבעה מלכים וב' אחורים דאו"א, שהם בין הכל תשעה לבד. אמנם בהתחלקות או"א לשתי בחינות, יהיו להם ד' אחורים, ואז יהיו כולם י"א בחינות כנ"ל.
כ) לס"א יהבי חושבנא יתיר, ואיהי במנינא בגריעו כגון עשתי עשר. מביא מכאן ראיה על דבריו לעיל, שאומר שכללות האבי"ע דקליפות הם י"א ספירות שהם לעומת כללות אבי"ע דקדושה שהם עשר ספירות. והטעם שהם במנין י"א, מפרש טעמא, משום שהמה משארית הסיגים שלא נתבררו כנ"ל, שיש בענין זה י"א בחינות, שהם ז' מלכים וד' אחורים דאו"א וישסו"ת, שהם י"א, בסו"ה א"י אלקימו צור חסיו בו, והבן. "והם הם סוד י"א יום מחורב דרך הר שעיר". וה"ס י"א סמני הקטורת, ולהיותם כל החיות אשר בהקליפות, ע"כ בהקטירם אותם, עולה החיות של הקליפות למעלה, "ומתבטלים הסיגים והמות, והמגפה נעצרה".
אמנם דברי הזוהר לפי עצמו לא נחית כאן הרב לפרשו, ולפי שיש בדבריהם ז"ל סוד גדול מאד, ראוי להביא שלימות המאמר ולפרשו מעט. וז"ל, לסטרא אחרא יהבי חושבנא יתיר, ואיהי במנינא בגריעו, כגון עשתי עשר. והא אוקמוה דבכל אתר דאתוון אתוספן כגוונא דא, איהו לגריעותא, כגון האמינון אחיך, דסגיא אמנון, ובסטרא דקדושה, גרע אות ואיהי תוספת. עכ"ל. פירוש: כי כללות הס"א הוא משבירת הכלים, כנ"ל בדברי הרב, שיש שם י"א בחינות,ונודע שהתיקון שלהם הוא בסוד י"ב פרצופי דקדושה, כי כל התיקון של שביה"כ, הוא בסוד שתים עשרה הפרצופים דאצילות, שהס"א הולכת ומתבטלת על ידיהם עד בלע המות לנצח.
וזה אומרו, "לס"א יהבי חושבנא יתיר ואיהו במנינא בגריעו", כי חשבון הוא כינוי למלכות, והמלכות דס"א הוא בבחינת חושבנא יתיר, (נ"ב מכי"ק המחבר זצ"ל, 'חושבנא' פירושו חכמה, 'יתיר' פירושו מוסיף, בסוד כל המוסיף גורע), שה"ס מלכותא בלא תגא, שהם תשע ולא עשר, כי אין להם שום יניקה מהכתר, ותגא פירושו כתר. וע"כ הם בחוצפא, בבחי' מלכותא בלא תגא. והם ע' רעה, בסוד תשעה ותשעים מתים מעין רעה ואחד משאר מחלות. וזה אומרו "כגון עשתי עשר". כלומר בסוד כל המוסיף גורע, הם מוסיפין ע' על שתי עשר, (נ"ב מכ"י המחבר זצ"ל, ומסתלק פרצוף העליון די"ב שה"ס א"ס וכתר), ונשארו רק בי"א (נ"ב מכ"י המחבר זצ"ל דהיינו י"א כי נתבטלים ונשברים ויורדים לרשותם של הקליפות, וז"ס שצעק העץ רשע אל תגע בו, כי בנגיעת עין בשתי עשרה, מסתלק האור, והצירוף עשתי עשר שנעשה, נופל לקליפות). כי אין להם יניקה בכתר. וז"א, "בסטרא דקדושה גרע אות ואיהו תוספת". כלומר, שגורעים הע' מן עשתי עשרה, ויוצא הצירוף דקדושה, בתוספת, כי נעשה שתי עשר. והבן זה בצירוף דברי הרב ועם ההמשך שבדברי הזוהר שם.