תוכן

כ) ואין להקשות, הרי יש בכל קומה וקומה התפשטות אור ישר ממעלה למטה לתוך הגוף, וכל הנמשך ממעלה למטה הוא רחמים, כנודע. והענין הוא, כי באמת אין כאן יותר, רק ענין הזדככות לבד, ואפילו אלו הזווגים הנעשים מאור העליון נכללים גם כן תחת בחינת הסתלקות האורות, משום שדרכה של הזדככות כך. כי הכרח הוא שיעבור ויבא בד' הבחינות בדרך הזדככותו, אשר אור העליון שאינו פוסק אפילו רגע, נמצא מזדווג עמו על דרכו. והרי זה דומה לאדם היוצא מהבית לחוץ, אע"פ שהוא עושה למשל ד' פסיעות בדרך יציאתו מהבית,מ"מ אין אנו מתחשבים עמהם כמו שהיו ד' חניות באמצע הליכתו, וזה לא יעלה על הדעת כלל, שהרי אי אפשר לו לצאת מהבית זולת דרך פסיעות, כי דרך ההליכה בכך. כן הענין שלפנינו. אע"פ שבזמן ההסתלקות עובר המסך ד' בחינות, שאור העליון מזדווג עמו על דרכו, מ"מ אין זה נחשב לבחינת התפשטות של אור העליון לתוך הפרצוף מבחינת רחמים, אלא שנחשב לבחינת דין, כי הזמן הוא זמן של הסתלקות, שהוא כולל ג"כ את ההתפשטויות שעל דרכו, מפני שכן דרכו הרגיל של ההסתלקות. וזכור זה.