תוכן

ענין העודפות שיצאו בגופו בסבת החטא / ענין המיתה שנמשך בחיוב מסבת העץ הדעת / ביאור ענין ב' הנהגות ההפוכות זה מזה / ביאור התוספות במסכת כתובות ק"ד
כ. ובסבת ב' הקלקולים הנ"ל נתקלקל גם כן בנין גופו של אדם, להיותו מותאם מצד היצירה בתכלית הדיוק, לקבלת שפע של קיומו ממערכת הקדושה. כי כל פעולה מאושרה ושל קיימא, יהיו חלקיה משומרים מהעדפה או מגרעת עד לכל שהוא. והפעולה שאינו מאושרה, ושאינה של קיימא, הוא בשביל שחלקיה חסרי המזג, ומצוי בהם בכל שהוא מגרעת או העדפה. ועל דרך שאומר בשיר היחוד (ליום השישי) "מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת, לא העדפת ולא החסרת". והוא חוק מחוייב, שמהפועל השלם נמשכת פעולה שלימה. אמנם בעבור האדם ממערכת הקדושה למערכת הסטרא אחרא, בסבת הספחת הנוסף בבנינו על ידי העץ הדעת, כנ"ל, כבר נמצאים חלקים מרובים בבנין גופו בעודפות בלי צורך, להיותם אינם מקבלים כלום משפע של קיום המושפע מרשות הסטרא אחרא. כמו שאנו מוצאים בעצם לוז, עיין בזוהר במדרש הנעלם תולדות, וכן סניא דיבי וכו', וכן בחלק ידוע מכל אבר ואבר, ואכמ"ל.
ולפיכך, מחויב האדם לקבל כלכלה לתוך גופו יתר מהצורך, להיות העודפות הנ"ל מתחברים בכל תביעה העולה מהגוף, ועל כן מקבל הגוף בשבילם. אמנם העודפות בעצמם אינם יכולים לקבל חלקיהם, ועל כן נשאר חלקיהם בגוף בבחינת מותרות ופסולת, שהגוף מחוייב אחר כך להפליט לחוץ. ונמצאים כלי המאכל והעיכול, מתייגעים לריק ולבטלה בשבילם, ועל כן הולכים ונפסדים עד לכליון, כי משפטם חרוץ ככל פעולה מחסרי המזג, שסופה להתפרק. והנך מוצא גם מצד בנין הגוף, שנתלה מיתתו בקודם ונמשך מעץ הדעת.
ועתה זכינו להשכיל ולדעת, בדבר ב' ההנהגות הסותרות זו את זו עד לקצה, שעמדנו עליהם לעיל באות י"א, עיין שם. כי הנהגת קיום וכלכלה של בני המציאות כבר עברה ממערכת הקדושה למערכת הסטרא אחרא, והוא מסבת הספחת של גדלות הרצון לקבל לעצמו הנקשר בבני המציאות, מסבת אכילת העץ הדעת, שגרם פירוד והפכיות ושנאה בין מערכת הקדושה לבנין הגופות של בני מציאות העולם הזה, בשכבר הקדושה אינה יכולה לקיימם ולזונם משלחן גבוה, ועל כן כדי שלא יחרב המציאות, וכדי להזמין להם מהלך תיקונם, מסרתה לכללות השפע של קיום המציאות, שהוא ענין רפ"ח הניצוצין שלה, למערכת הסטרא אחרא, שהמה יהיו המפרנסים לכל בני העולם, בזמן המשך התיקונים. ועל כן סדרי הקיום נמצאים מבולבלים מאד, כי 'מרשעים יצא רשע' (שמואל א' כד, יג), וממה נפשך, אם ממעיטים השפע לבני העולם מביאים ודאי חורבן ויסורים, ואם מרבים בשפע נמצאים מביאים כח הפירוד ביותר להמקבלים, על דרך שאמרו ז"ל, "יש לו מנה רוצה מאתים, ויש לו מאתים רוצה ארבע מאות" (קהלת רבה ג, יב). כדמיון התענוג דפרודא המושג לבשר הנפרד והלקוי הנ"ל, שכמות התענוג מרבה הפירוד והלקותא, ונמצאת האהבה עצמיית, מתגבר ביותר בהמקבלים, ו'איש את חבירו חיים בלעו' (אבות ג, ב), וגם חיי הגוף מתקצרים, כי על ידי ריבוי כמות הקבלה, מגיע במוקדם לטפה של מרה שבאחריתה, ובכל מקום שהם פונים, אך מרשיעים. כנ"ל.
ובזה תבין, מ"ש בתוספות כתובות דף ק"ד, דעד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, עיין שם. והיינו, משום דצורת הקבלה העצמיית, שהוא ההפכי מהקדושה, מתרבה ומתגדל בשיעור התענוג המושג לגופו, כנ"ל. ואם כן, איך אפשר לו להשיג אור תורה לתוך גופו, בהיותו נפרד בהפכיות הצורה עד לקצה מהקדושה, ושנאה גדולה מצוי ביניהם, כערך כל ההפכיים ששונאים זה לזה ואינם יכולים להמצא בכפיפה אחת. ופשוט הוא, שמחוייב מקודם להתפלל שלא יכנסו המעדנים והתענוגים לתוך גופו, ולפי רוב המעשה בתורה ומצות, נמצא לאט לאט זוכה להפך צורת הקבלה לעל מנת להשפיע, ונמצא משוה צורתו למערכת הקדושה, וחזרה להיות ההשתוות והאהבה ביניהם כמו שהיה קודם חטאו של עץ הדעת, וזוכה לאור תורה, להיותו נכנס למחיצתו של הקב"ה.