זהר

כ) ת"ח וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. ר"ש פתח ואמר, הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל, עדוי ולידה, דאתמלי לגלויאן, ועקתן סגיאין, ועדן בישין, ואע"ג דיהו באלין מטרוניתא אזדעזעת ואתרחקת מן בעלה, תהא עמנא בגלותא, בן מאה ועשר הוה גלופא דאתוסף, יתרעי למימר והוה עבר מן גלותא מאה ועשר שנין, ומאתן ותשעין, הוי ארבע מאה שנין, ולא אתמני גלותא דיעקב, אלא מדמית יוסף, והיינו דא ע"ג דא דאמר ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם וגו'.

פירוש הסולם

כ) ת"ח ​וימת יוסף בן מאה ועשר שנים: ר"ש פתח ואמר, ​הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל. ונמצא במקרא הזה, הריון ולידה שנתמלאו לגליות וצרות רבות וזמנים רעים, כמו שמסיים הכתוב, כי בטרם ידע הנער וגו' תעזב האדמה וגו' ימים אשר לא באו וגו' ע"ש. ואע"פ שהקב"ה יהיה עמנו באלו השנים, כי כן יורה שם הילד עמנו אל, שהוא שם השכינה. אמנם השכינה נזדעזעה ונתרחקה מבעלה שהוא ז"א, ונמצאת עמנו בגלות. כלומר אע"פ שהשכינה נמצאת עמנו, עם זה היא בצער ובגלות, ובלי זווג. והנה נתבאר בהכתוב, שיש הריון מוקדם ללידת הגלות, ובן מאה ועשר היא החקיקה הנוספת הנבחנת להריון אל מציאות הגלות, והכתוב ירצה לומר שכבר עבר מן גלות מצרים מאה ועשר שנים לבחינת הריון, אשר עם מאתים ותשעים שהיו בגלות ממש, הן ארבע מאות שנים. שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים ולא נמנה הגלות של יעקב אלא משמת יוסף, ועל מאה ועשר שנים אלו של הריון הגלות, מרמזת האלף דארץ, שהיא בגימ' מאה ועשר כנ"ל. ועל מאתים ותשעים שהיו בגלות ממש, מרמזות ר"ץ דארץ. וכאן צריך הזהר לומר מה שנדפס בספרים להלן, שלא במקומו. והיינו דא על גבי דא דאמר, ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים. אשר הכתוב אומר אלף על גבי מאתים ותשעים. והוא כמבואר שהגלות מתחלקת להריון, וגלות ממש, ואלף ה"ס הריון, שבגי' ק"י, ומאתים ותשעים הם גלות ממש. והם אותיות ארץ, דהיינו אלף - רץ.