זהר

כ) דהא בחד גיסא אשתלים בימא. מגיסא אחרא שרי בצור, ולא אשתלים בנחש. א"ל קב"ה, עבדת דשרי שמי, ולא אשתלים למעבד אתין. אוף את שרית, ולא תשתלים. לכן לא תביאו את בני ישראל. שרית לאפקא לון, ולא תשלים לאעלאה להון לארעא, לכן לא תביאו.

פירוש הסולם

כ) דהא בחד גיסא וכו': כי בצד אחד נשלם בים. מצד האחר, התחיל בצור, ולא נשלם בנחש. א"ל הקב"ה, עשית שיתחיל שמי, ולא נשלם לעשות האותות, אף אתה, התחלת, ולא תשלים להביא את ישראל לארץ. וז"ש, לכן לא תביאו. התחלת להוציאם, ולא תשלים להביאם לארץ. לכן לא תביאו.
ביאור המאמר. ד' בחינות היו חקוקות במטה, ב' בחינות שהן רחמים ודין בצדו האחד, וב' בחינות דין, שהן צור ונחש בצדו השני. וג' בחינות מהן נתקנו ע"י משה, ב' בחינות שבצד הא' האירו במצרים. ובחינה א' מהצד הב', שהוא הצור, האיר בהכאת הצור, שהוציא מים רבים, שהם חסדים מרובים, לכל ישראל. אמנם בחינה ב' שבצד הב', שהיא הנחש, שהיא בחינת הארת ג"ר דחכמה דשמאל שממנו נמשכים כל הדינים שבעולם, זה לא תקן משה. כי משה ה"ס קו האמצעי, שממעט אותן ג"ר דשמאל, שמהם יונק הנחש, ואינו מתקן אלא ו"ק דחכמה דשמאל. וע"כ נשאר הנחש בלי תקון. אמנם לעתיד לבא, כשיתתקן המנעולא, אז יתתקן גם הנחש, שיתגלו הג"ר דחכמה שנגנזו, שה"ס או"א הפנימיים שנגנזו בעולם התקון. ואז יתבטלו כל הדינים והקליפות.
וז"ש (באות ט"ז) מהו ודברתם. אר"א, מני ליה עלי נחש, שצוה אותו לתקן את הדינין דנחש. דהא אתעביד בצור, כי הדינין דצור כבר נתתקנו עי"ז שנתנו מים להשקות את העדה, השתא בעי דיתעביד בנחש, שיתקן הדינים דנחש, שהם הדינים דג"ר דחכמה דשמאל. לאשלמא שמוי דקב"ה באלין אתוון, דהיינו שיהיה גמר התקון, ויתגלו או"א הפנימיים, ואז יאירו הג"ר דחכמה דשמאל, והדינים של הנחש יתבטלו. משמע, דכתיב ודברתם אל הסלע, שהדבור, ה"ס המשכת חכמה. ומביא ראיה, משכתוב, וידבר העם באלקים ובמשה, שפירושו, שהמשיכו הארת ג"ר דשמאל, שהוא כנגד אלקים ומשה, שה"ס קו האמצעי הממעט הארת ג"ר דשמאל, כנ"ל. ובזה שהמשיכו הג"ר דשמאל, הם חטאו לאלקים ומשה, ולפיכך מה כתיב בתריה וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, שה"ס הדינים דג"ר דשמאל הנקראים נחש כנ"ל. הרי שהמשכת החכמה מכונה דבור. משום שהדבור היוצא מן הפה מגלה כל מה שיש במוחין, אפילו הג"ר, אבל הו"ק דהארת חכמה, הם בחינת לב, בסוד לבא לפומא לא גליא. וז"ש, מה נחש חיליה בפומיה, שהוא הדינים של החכמה המגולה בפה, כנ"ל, אוף הכא בפומא, אף כאן בכתוב, ודברתם אל הסלע, הוא בבחינת הגילוי דרך הפה, דהיינו שנצטוה להמשיך את גמר התקון, שאז תתגלינה ג"ר דחכמה מאו"א הפנימים, בסוד גילוי הפה.
וז"ש (באות י"ח) ומשה לא עביד הכי אלא הכה וכו', שלא המשיך הדיבור, שה"ס תקון הג"ר דחכמה וביטול הדינים דנחש, אלא שהכה בצור, ולא אשלים שמא, דהיינו שלא השלים הג"ר, אלא חזר כקדמיתא בשמא דצור, שחזר להמשיך החסדים הכלולים מו"ק דחכמה הנמשכים מסוד הצור החקוק במטה, ושבק דנחש, ועזב תקון הנחש. דהיינו תקון הג"ר. הה"ד ויך, ולא כתוב וידבר, כמה דאתפקד, ודברתם. כי לא המשיך הגילוי מן הפה בסוד הדבור כנ"ל. דתנינן צור למעבד, שתקון הצור, הוא לעשות, כלומר שה"ס הארת המלכות, הנקראת עשיה. שעל ידיה מתגלה, רק הו"ק דחכמה. ונחש למללא, שתקון הנחש הוא ע"י הדבור, דהיינו התקון דג"ר דחכמה כנ"ל.
וז"ש (באות י"ט) בה שעתא אשתאר שמא כלומר דלא אשתלים בההוא את וכו'. שהאות הצריך להגלות ע"י תקון הנחש לא נתגלה. וז"ש (באות כ') א"ל קב"ה עבדית דשרי שמי ולא אשתלים וכו'. כי לא תקנת הדינין דנחש ולא הבאת תשלום שמי, שהוא גמר התקון. אוף את שרית ולא תשתלים, לכן לא תביאו את בני ישראל וגו'. פירוש. כיון שמשה רק התחיל התקון, דהיינו שתקן השם בבחינת ו"ק דחכמה, ולא בבחי' ג"ר, ע"כ אין החכמה יכולה להתגלות בז"א, שהוא בחינת משה, משום שכל מה שנתגלה בז"א, הוא ג"ר, וע"כ אין החכמה מתגלית רק במלכות, שה"ס אור נקבה, המאיר ממטה למעלה. ולפיכך לא היה יכול משה להכנס לארץ ישראל, שה"ס גילוי החכמה. כי אם היה נכנס לארץ ישראל, היו מתגלות הג"ר דחכמה, להיותו בחינת ז"א. וע"כ לא נכנס לארץ אלא יהושע, שה"ס פני הלבנה, שהיא המלכות, שהיא מדת הו"ק דחכמה שנתקנה ע"י קו האמצעי. ובזה מובן, שאם משה היה גומר התקון, והיו יכולות להאיר הג"ר דחכמה, היה משה יכול להכנס לארץ. ומשום שלא גמר התקון, ורק הו"ק דחכמה יכולים להאיר, ע"כ לא היה יכול להכנס לארץ. וז"ש, אמר קב"ה, עבדית דשרי שמי ולא אשתלם, דהיינו שלא גמרת התקון בימיך, שגם הג"ר דחכמה יוכלו להאיר, ע"כ אוף את שרית ולא תשתלים, שגם אתה אינך נשלם שתוכל לבא לארץ ישראל ולהאיר שם, משום שבחינתך היא ג"ר, כנ"ל, לכן לא תביאו את בני ישראל. אלא יהושע, שהוא אור הלבנה דהיינו, בחינת ו"ק, הוא יבא ויאיר בארץ ישראל.