כט) והטעם הוא, לפי שהמוחין נכנסין מעילא לתתא, ובתחלה פוגעין בלאה ונכנסין בה. אמנם דע, כי לפעמים כאשר המוחין נכנסין להגדיל את רחל, אז מתערבות ומתחברות שתיהן יחד רחל ולאה. לפי שהנה אורך נה"י דאמא הם ארוכות כשיעור אורך ז"א כולו, אשר אורכו כאורך לאה ורחל, א"כ בהכנס הנה"י תוך הנוקבא, צריכין הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל להיותם מתלבשים בתוכם, כי נוקבא א' לא תספיק להלבישם.
כט) והמוחין נכנסין מעילא לתתא ובתחילה פוגעין בלאה ונכנסין בה וכו' צריכים הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל, כי נוקבא אחת לא תספיק להלבישם. וצריך שתזכור מה שנתבאר לעיל (בדף תרמ"ט ודף תר"נ אות נ"ג נ"ד, ובאו"פ שם ד"ה ואז), אשר לפני הנסירה, הגם שז"א הוא בגדלות, מ"מ נבחן שאין לו אלא כותל אחד עם נוקביה, כמו או"א עלאין, שהם תמיד בכותל אחד פנים בפנים. אמנם ז"א, אינו מספיק לו כותל אחד להעמידו פב"פ עם רחל. כי כותל אחד פירושו, אחורים דאמא המכסים על הארת חכמה. וע"כ או"א עלאין שהם בחי' חסדים מכוסים, מספיק להם כותל אחד להעמידם פב"פ, כי הם בחינת חג"ת דא"א עד החזה, ששם החסדים מכוסים, כנודע. אמנם ז"א, שכל עיקרו הוא חסדים מגולים מחזה ולמטה, ע"כ הוא צריך לכותל ב' מאחורים דיסוד דאבא, שמכחו מתגלים החסדים מחזה ולמטה. וכל עוד שאין לו כותל הב', דהיינו במוחין דנשמה, נבחן שהוא דבוק עם רחל אב"א באותו הכותל האחד, דהיינו בבחינת אחוריהם מכוסים ונעלמים בפנימיותם, ופניהם מגולים כלפי חוץ. שפירושו, שכותל שלהם אשר מחזה ולמטה השייך לנה"י שנקרא אחורים, נעלמים בהם, ואינה מגולה רק בחינת הכותל דפנים מבחינת או"א המספיק לחג"ת דז"א, ולא נה"י שלו כי מחזה ולמטה לחסדים מגולים הוא צריך, כמ"ש באורך.
ובזה תבין ההפרש בין פרצוף לאה לפרצוף רחל. כי פרצוף לאה נמשכת מאחורים דאמא, כלומר שאינה צריכה רק לחסדים מכוסים כמו אמא עלאה, וע"כ היא מלבשת לז"א מחזה ולמעלה, ששם תמיד החסדים מכוסים. וע"כ יש להז"א זווג עם לאה, גם מטרם הנסירה, דהיינו בשעה שאין לו עוד מוחין דחיה עם הכותל הב'. כי לזווג ז"א ולאה מחזה ולמעלה די לו כותל אחד כמו שמספיק לאו"א. כי גם לאה היא בסוד כי חפץ חסד הוא, כמו אמא עלאה, וחושקת רק לחסדים ולא לחכמה כמ"ש באמא עלאה. וזהו שהזוהר קורא לפרצוף לאה בשם עלמא דאתכסיא. כי הוא תמיד בחסדים מכוסים, ואין הארת חכמה מתגלה בה. וע"כ אין פרצוף לאה נחשבת לעיקר הנוקבא של ז"א, כי ז"א אינו נשלם זולת בהארת חכמה. כי זהו מקורו בבחינת ע"ס דאו"י, כי בינה דאו"י היא בחינת חסדים מכוסים, וכשחסדים של בינה מקבלים הארת חכמה, נבחנים בשם ז"א דאו"י, כמ"ש בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם ע"ש. הרי שעיקרו של ז"א הוא רקהארת חכמה שבתוך החסדים, וע"כ אין הזווג שלו עם לאה מספיק בעדו, להיותה בחי' חסדים מכוסים כמו בינה, שאינה אוהבת כלל בחינת הארת חכמה.
אבל פרצוף רחל, הוא עיקר הנוקבא דז"א, שעל הכותל שלה ז"א ממשיך חסדים מגולים. שז"ס ויאהב יעקב את רחל וכו', כי היא ממשכת לו חסדים מגולים, כמקורו ובחינתו, ואינו אוהב את לאה, משום שעל הכותל שלה אינם נמשכים רק חסדים מכוסים, האהובים לבינה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם אהובים על ז"א, שהוא רק להארת חכמה צריך כמבואר. אמנם אין הכונה שלאה היא בחינת בינה עצמה, שהרי היא נוקבא דז"א, ואין נוקבא דז"א אלא המלכות, כנודע. אלא הכונה היא, שיש ב' בחינות מלכיות לז"א. אחת נמשכת ממלכות דג"ר דבינה, וע"כ דרכה בחסדים מכוסים. ושנית נמשכת ממלכות דז"א דבינה, שהם שורשי זו"ן, שהם חסדים מגולים. וע"כ גם היא ממשכת חסדים מגולים. וז"ס שלאה נקראת בשם הבכירה, להיותה מבחי' ג"ר, ורחל נקראת בשם הצעירה, להיותה מבחינת ז"ת.
והנה נתבאר, שלזווג ז"א ולאה מחזה ולמעלה, אינו צריך לנסירה, כי גם כותל אחד מספיק לו לפב"פ כמו לאו"א. ומה שאומר הרב שבזמן שאין לז"א כותל הב', נמצא דבוק אב"א עם נוקבא, משום שאחוריהם נעלמים ופניהם מגולים כלפי חוץ, דהיינו שאין גילוי לנה"י שלהם אלא לחג"ת בלבד, שנקראים פניהם, להיותם בחי' כלים דפנים, כנודע. הנה זה אמור רק על רחל, שנה"י שלה הם בחי' חסדים מגולים, וע"כ אין להם גילוי ע"י הכותל הא', כי אדרבה כותל זה מעלים לגמרי בחינת נה"י אלו, כנ"ל. אמנם נה"י דלאה שאינם צריכים לחסדים מגולים, המה מגולים כלפי חוץ, כי יש להם הספקה שלימה ע"י כותל הא'. כי אח"פ דבחינת נשמה משלימים אותה בשלמות בכל צרכה.
וזה אמרו "שהמוחין נכנסין מעילא לתתא ובתחילה פוגעין בלאה ונכנסין בה". כי המוחין האלו דחצות לילה, הם הארת ע"ב ס"ג הדוחים ה"ת מנקבי עינים לפה, ומחזירים אח"פ שנפלו מן המדרגות למקומם הראשון, כל אחד לגו"ע שלו, שע"י זה נשלמים עשרה כלים גם לרחל, וגם לז"א. כי אע"פ שכבר יש לז"א עשרה כלים גם במוחין דנשמה, כי בלאו הכי לא היה יכול להזדווג עם לאה גם מחזה ולמעלה. אמנם נתבאר לעיל (בד"א תצ"ג ד"ה המ"ן), שלכל מדרגה יש לה בחינת אח"פ משלה, ע"ש. וע"כ אע"פ שיש לז"א אח"פ, דהיינו נה"י מבחינת מוחין דנשמה, מ"מ כלפי מוחין דחיה הוא נבחן עוד שאין לו רק גו"ע עד החזה, והוא חסר נה"י דכלים וג"ר דאורות. שע"כ גם ז"א צריך מבחינת מוחין דחיה שהם המוחין דהולדה,לבחינת העלאת אח"פ כמו הנוקבא רחל. שזמן השלמת כלים שלהם הוא ע"י זווג דח"ל דאו"א.
אמנם איך אפשר שרחל תקבל אלו המוחין דאו"א שתוריד ה"ת מעינים שלה לפה, בשעה שהיא חסרה לגמרי מהכלים האלו, ועדיין אין לה בחינת הכלי דפה, שה"ת תרד לשם. אמנם האמת הוא, שאין המוחין נכנסים עתה אל רחל, כי היא אינה יכולה לקבלם כאמור. אלא הם נכנסים מתחילה אל פרצוף לאה, אשר יש לה כבר עשרה כלים בשלמות עכ"פ מבחינת מוחין דנשמה, ויש לה בחי' ראש כנ"ל, וע"כ היא המקבלת אלו המוחין דחצות לילה, והיא המזדווגת אז עם ז"א עד הבוקר.
וזה אמרו "בהכנס הנצח הוד יסוד תוך הנוקבא צריכים הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל להיותם מתלבשים בתוכם כי נוקבא אחת לא תספיק להלבישם". פירוש: כי נתבאר לעיל, שבהיות ב' נקבות לז"א, לאה ורחל, נחשבו שתיהן לבחינת ו"ק, שהרי אפילו לאה בהיותה פב"פ עם ז"א אינה משמשת אלא בבחינת יסוד הקטנות הכלול בז"א בנקודת החזה. הרי שאין לה אלא בחינת חג"ת נה"י דז"א. ומכ"ש רחל העומדת עמו אב"א. ונמצא עתה בחצות לילה, בביאת המוחין דגדלות בנה"י דאמא להתלבש בלאה, לא יוכלו אלו המוחין להסתיים בחזה, אלא צריכים להתפשט עד יסוד דגדלות דז"א העומד בסיום האצילות, דהיינו גם במקום רחל. הרי שאין המוחין אלו יכולים להתלבש בנוקבא אחת, כי צריכים למקום ב' הנוקבין.
וזה אמרו (באות ל') "כיון שהנה"י דאמא הם בחינה אחת לבד ארוכה, א"כ בהתלבשם תוך לאה ורחל, מוכרח הוא שיתחברו שניהם ויתערבו, ויעשו פרצוף אחד בלבד גבוה הקומה" פירוש: כי ידעת ההפרש מלאה לרחל, הוא כי לאה משמשת עם הכותל העליון דחג"ת דז"א, שהוא בחינת אחוריים דאמא, ורחל צריכה רק לכותל התחתון שמחזה ולמטה דז"א, שהוא בחינת אחורים דיסוד אבא שבז"א, שעל ידו החסדים מתגלים בהארת חכמה. עי' לעיל (דף א' תק"ה ד"ה שהמוחין). ונמצאות לאה ורחל, כל עוד שהן מחולקות לב' פרצופים, שהן כמו הפכות זו לזו, שהרי לאה המשמשת בכותל דחג"ת, ששם האחורים דיסוד דאמא, שהם בחינת חפץחסד הוא, הנה הם דוחין חכמה, כנודע. אבל רחל משמשת רק בכותל דנה"י, ששם האחורים דיסוד דאבא, שהוא בבחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, כי לולא הארת חכמה, אין לנה"י דז"א ודנוקבא רחל שום גילוי, כנ"ל. הרי שרחל דוחה בחינת הכותל העליון דאמא שמטבעה לדחות חכמה. הרי שבחינתן של אלו ב' נוקבין כהפכות זו לזו.
וזה שאומר הרב, איך אפשר שנה"י דאמא עם המוחין שהם בחינה אחת ארוכה, יוכלו להתלבש בב' הנוקבין האלו, שהם ב' בחינות מתנגדות זו לזו, כי לאה מקרבת חסדים ודוחית הארת חכמה, ורחל מקרבת הארת חכמה ודוחית חסדים המכוסים מחכמה. ועוד, שהמוחין האלו שבנה"י דאמא, הם בחי' 'ארוכה', שפירושו שכבר המה בהארת חכמה, כי מזווג ע"ב ס"ג באים שהארתם מורידה ה"ת לפה כנ"ל, וא"כ איך תוכל הראש דלאה לקבל אלו המוחין, שהם היפך טבעה. ומכח אלו ב' קושיות מוכיח הרב, שבהכרח שב' הנוקבות לאה ורחל מתערבות עתה ע"י התלבשות המוחין ההם, ונעשות לבחינה אחת ולפרצוף אחד. דהיינו שגם לאה מבטלת עתה את הכותל שלה לשעתו, ומסגלת לעצמה בחינת הכותל הב' דרחל, דהיינו הכותל דנה"י. וזה נבחן כמו שלוקחת הגוף וכלים דרחל בדרך שאלה והלואה, משום שהוא רק לשעתו לבד, כי לא תוכל לעמוד בהם תמיד, להיותם הפוכה מטבעה, כנ"ל. אלא עתה כדי שתוכל לקבל המוחין דהולדה בשביל רחל לבחינת כלי ורוחא בעדה, בעת שרחל היא חסרת ראש ואין לה מקום לקבל מוחין כנ"ל, מוכרחת לאה לשאול גוף וכלים דרחל. שפירושו בחינת הכותל דנה"י, שע"י מתגלית הארת חכמה, כדי שתוכל לקבל המוחין בשביל רחל. ורחל תוכל להעלות ע"י הארת לאה, את אח"פ שלה מבי"ע, להשלים הע"ס דכלים שלה. ועי"ז תוכל רחל בעצמה לקבל המוחין שלה, בלי עזרת לאה, שהוא בבוקר בעת תפלת שחרית. ואז עולית רחל לזווג עם ז"א בכל קומתו, והיא נוטלת אז הגוף וכלים של לאה, שנכללים בבנין פרצופה דרחל. והוא מפני שבהכרח גם רחל צריכה לכותל עליון דחג"ת, כי אין המשכת חסדים בפרצוף לולא כותל זה דאחורים דאמא, וע"כ היא מחויבת לבנין לאה ג"כ. אמנם עתה החסדים ההם הנמשכים בכותל דחג"ת,מתגלים בהארת חכמה במקום נה"י מחזה ולמטה, וא"כ גם בחינת לאה מקבלת צורת חסדים מגולים כטבעה של רחל, ולפיכך נבחן שרחל יורשת מקום לאה. וז"ש הרב, שבזווג הלילה, נבחן שלאה שאלה גוף וכלים דרחל, וב' הנוקבין נחשבים לבנין לאה. כי אע"פ שלאה לקחה הכותל דנה"י, מ"מ עדיין אין החסדים מתגלים כראוי להיות ע"י זווג רחל, משום שעדיין חסרים שם נה"י דחיה שהם בחינת אח"פ דרחל, שהיא מעלית מבי"ע בבקר, כמ"ש להלן. וע"כ לבנין לאה נחשב ולא לבנין רחל. משא"כ בבוקר בתפלת שחרית, אחר שרחל העלתה הנה"י דחיה מבי"ע, אז יורשת רחל מקום לאה, כי אפילו הכותל דחג"ת המשפעת חסדים מכוסים, הנה החסדים הם מתגלים ע"י הכותל דנה"י כנ"ל, שזה מדת רחל, וע"כ גם לאה, לרחל תחשב.
וזה אמרו (באות ל"ב) "קודם חצות לילה נכנסין נה"י דאמא תוך לאה להגדילה בהיותה עדיין באחור". דהיינו כנ"ל, שמתחילה צריכה לאה לסגלת לעצמה בחינת הכותל דנה"י, שהוא בחינת אחורים דיסוד דאבא, שלולא זה אינה ראויה לקבל המוחין דע"ב ס"ג שבנה"י דאמא. וזה נבחן להגדלת הכלים דאחורים של לאה. כי בהיותה מחזה ולמעלה, היא משמשת ביסוד דקטנות דז"א כנ"ל. כי אין יסוד דגדלות אלא מחזה ולמטה, המקבל מבחינת אחורים דיסוד דאבא המגולה שם. ובחינה זו דהגדלת אחורים דלאה נעשית בהכרח קודם חצות, כלומר מטרם הזווג דגדלות בכל קומת ז"א הנעשה בחצות לילה פב"פ כנ"ל. וז"ש שקודם חצות לילה נכנסים נה"י דאמא להגדילה בהיותה עדיין "באחור", שהוא קבלת הכותל דנה"י וביטול כותל של עצמה, הנבחן לשאלת גוף וכלים דרחל כמ"ש לעיל. וזהו בחי' הגדלת האחורים של לאה.
וזה אמרו (אות ל"ג) רחל נוקבא דז"א לא נאצלה רק בבחינת נקודה אחת בלבד, והנקודה ההיא היא שורשה ומציאותה". פירוש: כי מקורם של זו"ן דאצילות הוא בז"ת דנקודים כנודע, והיינו מבחינת הקטנות של הנקודים, בב' החלוקות הראשונות שהיו או"א, אב"א ופב"א. שאז לא היה בז"א אלא חב"ד חג"ת עד החזה מבחינת הכלים, ונבחנת המלכות לנקודת החזה. ומצד האורות היו חג"ת נה"י, ונבחנת המלכות לעטרת יסוד, כנ"ל דף אלף תק"ג ד"ה רגלי. והנה זו הקטנות של ז"ת דנקודים, הם נבחנים לעיקר עצמותם דזו"ן. כלומר, שבחינתם זו, היא שנתקנה בעולם האצילות שתהיה בהם בקביעות, שהם בחינת רוח נפש דז"א, והמוחין שהם גבוהים מבחינה זו, אינם אלא בחינת תוספות בעלמא ולא קביעות, כנודע. גם אלו הז"ת דקטנות נקודים נבחנים לכלים דפנים, שפירושם שאין בהם מבחינת בי"ע ולא כלום. כי לא נתמעטה ע"י עלית ה"ת לעינים אלא מחזה ולמטהדז"א דנקודים, והם שיצאו לבחינת בי"ע ונקראו כלים דאחורים. אבל מחזה ולמעלה דז"א, הם בחינת אצילות גמור אפילו לאחר עלית ה"ת לעינים, ולכן הם מכונים כלים דפנים.
הרי שמקור הנוקבא מבחינת הקביעות אינה אלא נקודה אחת, שמבחינת הכלים היא נקודת החזה, ומבחינת התלבשות האורות בכלים היא בחי' נקודת עטרת יסוד דז"א. ונודע, שכל פרצוף נגדלים בו מתחילה הכלים העליונים שבו ואח"כ התחתונים. לפי"ז נמצא, שנקודה זו דעטרת יסוד דז"א, היא בחינת הכתר דנוקבא, והיא חסרת ט"ת שלה, שהם עינים ואח"פ. ונמצא שמשונה הנוקבא מכל הפרצופים. כי בכל הפרצופים אחר עלית ה"ת בעינים, לא נתמעטו אלא מאח"פ, אבל גו"ע שבהם נשאר במדרגה, כנודע. משא"כ הנוקבא, לא נשאר בה זולת הגלגלתא שבה, וגם בחינת עינים שבה נפלה לבי"ע. וטעם הדבר, כי בחינת הנוקבא היא נקודת המלכות, שהיא בחי"ד דאו"י, שעליה היה הצמצום א', וכל תשמישה בפרצוף היא רק לזווג דהכאה ולהעלאת או"ח, כנודע. וע"כ כל הספירות שבה אינם אלא בחינת או"ח בלבד, שנקודתה עצמה דאו"י, היא בחינת הכתר דאו"ח, ומה שמלבשת לאור העליון המכה עליה, נבחן לט"ס דאו"ח שלה. ואלו הם הע"ס דנוקבא, שמהם נבנה כל פרצופה. ונמצא שלעולם אין בנוקבא מבחינתה עצמה דאו"י אלא בחינת כתר שבה, ושאר הט"ס היא נוטלת מז"א בעלה. כלומר ע"י זווג עם אור העליון שבז"א, שאז היא מעלית או"ח על ט"ס דאו"י שלו ואלו הט"ס שהיא מלבשת, מתפשטות אליה לחלקה ולבנינה. הרי שהט"ס שלה הם ע"י ז"א, ואינם של עצמה. וזכור זה תמיד.
ולפיכך בעת הע"ס דקטנות דנקודים, שאז עדיין לא היה שום זווג בז"א עצמו, כי היה חסר נה"י, נמצא שהנוקבא לא היה לה מה לקבל מן ז"א בעלה, כי לא נזדווג עמה. וא"כ לא היה לה שם רק נקודתה עצמה דאו"י, שהיא נקודת עטרת היסוד, הנבחן לבחינת הגלגלתא שבה בלבד. ומה שאנו אומרים שהט"ס שלה נפלו לבי"ע, הדבר אמור רק לאחר יציאת הגדלות של הז"ת דנקודים, אחר שהאור חדש דע"ב ס"ג ביטל לסיום החדש דה"ת בעינים, שנתבטל ג"כ הפרסא דאצילות, ואח"פ דז"א ומחזה ולמטה שהיו בבי"ע, חזרו לבחינת אצילות. הנה אז קבלה הנוקבא הט"ס תחתונות שלה מז"א בעלה, ע"ד הנ"ל, דהיינו עד כמה שהאו"ח שלה הלביש נחשב לבנינה של הנוקבא, כנודע. ואלו הט"ס אפשר לקראם ט"ס ראשונות, והוא בחשבון האו"י, שמבחינה זו היא נחשבת רק למלכות דאו"י, והיא מרויחה מז"א בעלה הט"ס ראשונות דאו"י ע"פ הארת האו"ח. ואפשר לכנותם ט"ת, והיינו בחשבון האו"ח מבחינתו עצמו שיש לו סדר הפוך מהע"ס דאו"י. כמ"ש הרב בכמה מקומות, שהכתר דאו"י מתלבש במלכות דאו"ח, וחכמה בז"א דאו"ח, ובינה בבינה דאו"ח, וז"א דאו"י בחכמהדאו"ח, ומלכות דאו"י בכתר דאו"ח. הרי שמבחינת או"ח נבחן הנקודה השורשית לבחינת כתר, וכל הט"ס שמרויחה מז"א, נחשבים לט"ת.
וזה אמרו (באות ל"ד) ע"י כניסת המוחין בז"א נמשכין אליה בדרך תוספות ט' נקודות אחרות, ואז נגמרת ונעשית י"ס שלימות ואז יכולה להזדווג עם ז"א". דהיינו כמבואר, שבשעה שהז"א מקבל המוחין ע"י זווג דהכאה בנקודה דנוקבא, דהיינו ע"י האו"ח שהנקודה מעלית ע"י הכאת אור העליון בה, נמצאת גם הנוקבא מקבלת אותו שיעור הקומה שנתנה מאו"ח שלה להלביש האורות דז"א. אכן יש כאן הבחנה, כי יש בחינת נוקבא שבגופו דז"א, שעליה הז"א מקבל את המוחין שלו, ע"ד הזווג דהכאה כנ"ל. ויש בחינת נוקבא הנפרדת מז"א, דהיינו שיש לה בנין גמור בפני עצמה, שהיא הנקראת נוקבא דז"א. אמנם שתיהן הן בחינה אחת לגמרי, אלא מתחילה מקבל הז"א אורותיו על בחינת הנוקבא שבגופו, והיא מקבלת קומת הט"ס מן הז"א בזמן קבלת מוחותיו. וכל אותם הט"ס שהרויחה הנוקבא שבגופו דז"א, מקבלת הנוקבא הנפרדת לעצמה לבנינה, כי הן בחינה אחת. וזה נתבאר היטב לעיל באו"פ בחלק ט' ע"ש. הרי שהט"ס דנוקבא מתקבלת מתחלה בנוקבא שבגופו דז"א, ומשם הם עוברים אל הנוקבא הנפרדת הנבנית על ידיהם לפרצוף מיוחד בפני עצמה, והיא המזדווגת עם הז"א פב"פ. וזה שמסיים "ואז היא יכולה להזדווג עם ז"א".
וזה אמרו (באות ל"ה) "אחר חצות לילה לוקחת לאה לעצמה אלו הט' נקודות של התוספות, וע"י נגדלת כשיעור אורך ז"א בהיותה אחור באחור, ונמצאת לאה נגדלת ורחל הולכת ומתמעטת עד שנשארת בסוד נקודה אחת לבד וכו', כי בעת חצות לילה חוזרת לאה פב"פ עם יעקב וקומתה בכל אורך ז"א. ואמנם רחל בעת ההיא נגמר ענין התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת, ורגלי לאה דחו אותה, והוכרחה לכנס ולירד למטה בעולם הבריאה". פירוש: כי אלו המוחין דחצות לילה המקובלים מאו"א, גורמים בלאה ב' פעולות. א', שהם מאירים ללאה עוד בהיותה באחורי ז"א, שתרד ותתפשט מחזה ולמטה דז"א, שפירושו, שתעזוב בחינת המסך שלה דאחורים דאמא שהם דוחים חכמה, ותקבל בחינת הכותל של המחזה ולמטה, מבחינת אחורים דיסוד אבא, שע"י מתגלה הארת חכמה, כנ"ל. שזה נקרא בשם הגדלת האחורים דלאה. ופעולה ב', היא שאחר שכבר השיגה בחינת הכותל דנה"י דאחור דז"א, אז מתלבשים בה המוחין דאו"א בתוך פרצופה, והיא חוזרת עם הז"א פב"פ בכל קומתו עד סיום רגלי דז"א. וכיון שלאה היא עתה מחזה ולמטה דז"א, נמצאת משמשת עם יסוד דגדלות הז"א, שהוא סיומא דז"א.
אמנם יש להבין, שבאמת עדיין לאה עומדת במקום החזה דז"א, ולא שינתה מקומה כלל. אלא אחר שהז"א קבל המוחין דאו"א מבחינת הגדלות, הרי אז הכלים מתעלים, שנה"יהקודמים עולים ונעשים לחג"ת, וחג"ת הקודמים עולים ונעשים לחב"ד, ויוצאים לו נה"י חדשים מבחינת העלאת אח"פ דבי"ע. אמנם עליה זו נעשית ביום בעת הזווג דז"א ורחל. אמנם עתה בלילה, שלאה מחויבת לקבל המוחין האלו, נבחן רק שחג"ת דז"א מקום עמידת לאה נעשו לחב"ד, ונה"י דז"א מקום עמידת רחל נעשו לחג"ת עד החזה. ונמצא לאה שעמדה מקודם למעלה מחזה וסיום רגליה בנקודת החזה, הנה נמצאת שירדה עתה לסיום אצילות, כי נה"י הללו נעשו לחג"ת עד החזה. הרי שמקומה של לאה לא נשתנה כלל, כי גם עתה מסתיימים רגליה על נקודת החזה כמקודם לכן.
וזה אמרו (אות מ') "רחל בעת ההיא נגמר ענין התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת, ורגלי לאה דחו אותה, והוכרחה לכנוס ולירד למטה בעולם הבריאה". דהיינו כמבואר, כי מתוך שלאה נתגדלת ונתארכת עד סיום האצילות, שהיא עטרת יסוד שנעשתה עתה לנקודת החזה כנ"ל, נמצאת רחל שכתר שלה מתחיל בנקודת החזה דכלים דז"א, ובנקודת עטרת יסוד מבחינת התלבשות האורות בכלים. הנה כתר זה עומד עתה בסיום אצילות מתחת רגלי לאה, שהרי שם נעשה עתה בחינת נקודת החזה דכלים, וכן עטרת יסוד דאורות המזדווג עם לאה פב"פ. הרי שהוכרחה רחל לירד לבי"ע, כי אין בחינה יכולה להתעלות למעלה ממקום שורשה, ואיך תוכל רחל להתעלות למעלה ממקום החזה דכלים, שמשם שורשה עוד מז"ת דנקודים כנ"ל. ונבחנת עתה שהיא נשארה בסוד נקודה אחת, שהיא בחינת נקודת החזה דכלים שמזמן הנקודים, שהיא בחינת המלכות דאו"י ובחינת הכתר דאו"ח, כנ"ל. אבל הט"ר דאו"י והט"ת דאו"ח נשארו בלאה, כי היא נטלה כל הזווג דנוקבא שבגופו דז"א. אבל רחל שהיא עתה בסיום האצילות למטה, כבר אינה יכולה לקבל שום אור מן המוחין דגדלות דז"א, כי אז היה האור יורד למטה מפרסא דאצילות, וזה לא יארע עוד אחר התיקון, כנודע. וע"כ נשארת רק בנקודתה השורשית. וז"ש "שאלו הט' הבאות לרחל דרך תוספות אלו נתקשרו ונתחברו עם לאה ונעשו פרצוף אחד ונשארו באצילות", כמבואר. וז"ש "והנה מוכרח הוא, שהנקודה העשירית התחתונה היא המתפשטת בבריאה, והיא המלכות של רחל". הכוונה היא על בחינת היחס דאו"י, שאז נבחנת נקודה שלה השורשית לבחינת מלכות. אמנם ביחס האו"ח, נבחנת לבחינת כתר. וכן אפשר לקראה בחינת מלכות, מיחס התלבשות האורות בכלים, שנודע שמלכות דאורות, מתלבשת בכתר דכלים, כי אור הנפש מלובש בכלי דכתר. וע"כ נקודה זו שהיא בחי' גלגלתא דאו"ח ודכלים, מלובש בה אור הנפש דרחל.