תוכן

הצמצום מחמת הנאצל ולא מחמת האור
כט. ודע, שמה שאמרנו ששינוי צורה הוא פירודא מהמאציל, ואמרנו שהוא בחינת מיתה, דיש להקשות בזה, דהא הרוחני אינו נתפעל מהגשמי, כי אין הגדול מתפעל מן הקטן הימנו, שאם כן האיך נעשה פירודא באור מחמת שינוי הצורה שהוא בחינת כלי.
והענין, על דרך משל באחד שמרבה מתנות מרובות לחבירו, שנמצא חבירו מתבייש על ידי זה הריבוי, וכל כמה שמרבה לו מתנותיו, מרבה לו הבושה בעת שמקבל הימנו, וקשה לו לסבול. והטעם, מפני שכולנו הם בריותיו ית', וכל טבעינו נמשך הימנו ית', וכיון שענין הקבלה לא נמצא במהותו ית', על כן אין אנו יכולים לסובלו, על דרך שאנו שונאים את הרע והמזיק והחושך, מפני שאינם בחוק הבורא ית'. והבן.
הנלמוד לנו ממשל הזה, שכל שינוי ענין מה שאינם בגדר הבורא ית', יהי' קשה לנו לסובלו. ובזה תבין שמחמת שינוי צורה שבתוך המקבל בערך השי"ת, יהיה קשה לנו לסבול את שפעו ית', וכל מה שמרבה שפעו ית', כן יוגדל מדת הסבלנות מצידנו.
וכבר ידעת שמדת הקבלה הימנו תלוי בריבוי החשך, וא"כ אם הפגם של בושה מתערב, נמצא מקטין החשך באיזה שיעור, וא"כ יחסר מן מדת שפעו באותו השיעור.
וכבר ידעת, שאור א"ס המתפשט הוא סוד השלימות שבכל המציאות, והוא מילא את המקום מצדו ית', אלא המקום בבחינה ד' שהגיע לשינוי צורה בהכרח, אז נקטן מהמקום שיעור החשך שלה להשפעתו, ומחמת זה נעשה הצמצום, כי השינוי צורה היה סבה לבושה, ובושה היא סיבה למיעוט החשך, שהוא הקטנות מדת האור והקומה, והבן זה.