זהר

כט) הכא אית לאסתכלא בכמה סטרין, חד, דהא חמינן דשכינתא לא שריא באתר עציבו, אלא באתר דאית ביה חדוה, אי חדוה לית ביה, לא שריא שכינתא בההוא אתר, כד"א ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים, דהא שכינתא, ודאי לא שריא באתר עציבו. מנלן, מיעקב, דבגין דהוה עציב עליה דיוסף, אסתלקת שכינתא מניה, כיון דאתא ליה חדוה דבשורה דיוסף, מיד ותחי רוח יעקב אביהם. הכא בהאי זכאה דאתבר, כיון דאיהו חלשא. ואתבר במכאובין, אן הוא חדוה, דהא איהו בעציבו, ולית עמיה חדוה כלל.

פירוש הסולם

כט) הכא אית לאסתכלא וכו': יש כאן להסתכל בכמה צדדים, אחד, כי אנו רואים שהשכינה אינה שורה במקום עצבות אלא במקום שיש בו שמחה, ואם אין בו שמחה לא תשרה השכינה במקום ההוא. כמו שאתה אומר, ​ועתה קחו לי מנגן וגו', כי ודאי שהשכינה אינה שורה במקום עצבות. מאין לנו זה, מיעקב, שמשום שהיה מתאבל על יוסף נסתלקה השכינה ממנו, כיון שבאה לו השמחה של בשורת יוסף, מיד,​ותחי רוח יעקב אביהם. ולפי זה קשה, כאן באותו צדיק השבור מצרותיו, כיון שהוא חלש ונשבר במכאובים, איפה הוא השמחה, הרי הוא בעצבות ואין עמו שמחה כלל.