תוכן

כט) והנה כאשר ח"ו חוטאין ישראל למטה, מעוררין את הקליפות הנקראים אלהים אחרים, וכמו שאלו האלהים הקדושים, נכללים בעת הזווג, בתוך נקודת ציון שבנוקא, ע"י תפילות ישראל ויחודם, כמבואר אצלנו בכונת התפילות, איך אנו מייחדים ומעלים וכוללים פנימית העשיה והיצירה והבריאה והאצילות, כדי שיזדווגו ז"א ונוקבא דאצילות, ובעת זווגם, אז גם הקליפות הנקראים אלהים אחרים, עולים ונכללין, דרגין בדרגין, עד שנכללין באותם אלהים קדושים, שיש בד' עולמות אבי"ע כנ"ל, ע"ד מה שישראל עושים על ידי תפילותיהם בפנימיות אבי"ע כנזכר, ויש בעלייתם ב' בחינות: בחי' א' היא, כאשר פגם החטא של ישראל עלה עד נוקבא דז"א בלבד, אז הנקבה של הקליפות הטמאות, יש בה כח לעלות ולהתדבק ולהכלל עד שם אלהים הקדוש, שיש בנקודת ציון שבנוקבא דז"א, ואז אתקיים ושפחה כי תירש גבירתה, לפי שהיסוד העליון הזכר משפיע, והשפע היורד לוקחת אותה השפחה הנזכרת. בחינה השנית היא, אם הפגם יותר גדול, ועולה עד ז"א דכורא, כי אז גם הכללות של האלהים הנזכר, עולה עד למעלה בז"א עצמו, ואז הזכר של הקליפה נדבק ונכלל עד אלהים הקדוש, המקיף מחוץ היסוד של ז"א, ובהכללתו שם, אזי ינקא נוקבא דזעיר אפין, טעמא מרירא, והוא סוד נחש בא על חוה, כנזכר בפרשת אחרי מות, בדף ע"ד ע"א, בפסוק ערות אביך וערות אמך לא תגלה כו', ר' יהודה אמר, בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא כו', ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, כביכול כנסת ישראל לא סלקא ריחין טבין, ואטעמת מסטרא אחרא מרירא, והבן שתי בחינות אלו וזכרם.