זהר

כט​עאלת את נ, אמרה קמיה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי כתיב נורא תהלות, ותהלה דצדיקים נאוה תהלה. אמר לה: נון,תוב לאתרך דהא בגינך תבת סמך לאתרה, והוי סמיך עלה. מיד תבת לאתרה ונפקת מקמיה.

פירוש הסולם

כט) עאלת את נ' וכו' : נכנסה אות נ'. אמרה לפניו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, שבי כתוב, נורא תהלות. וכן בתהלה של צדיקים כתוב, ​נאוה תהלה. אמר לה: נון, שובי למקומך כי בשבילך חזרה האות ס' למקומה, והיי סמוכה עליה. כלומר, הנ' רשומה במלה נפילה, שהסמך, שה"ס ​סומך ה' לכל הנופלים, חזרה בשבילם למקומה לסמוך אותם, כנ"ל בדבור הסמוך. מיד חזרה למקומה, ויצאה מלפניו.
פירוש. אחר שהנ' ראתה את האות ס' נדחית, מטעם שאינה משמשת רק בעת קטנות, דהיינו רק לבחינת סמיכה בלבד. כנ"ל. חשבה הנ' בעצמה, שהיא ודאי ראויה לבריאת העולם, להיות בה כל מעלת הס' וגם נוסף עליה שהיא משמשת גם במוחין דגדלות, וע"כ אין לה אותו החסרון שמפניו נדחתה הס'. וז"ש דבי כתיב נורא תהלות. כי הגבורה דז"א נקראת נ', מטעם היותה כולה נמתקת במדת הרחמים של הבינה הנק' נ' שערי בינה. ומכח זו הגבורה נקרא הז"א נורא תהלות, כי אמא עילאה נק' תהלה, וכיון שהגבורה שלו נמשכת מבינה, ע"כ נקרא נורא תהלות ונ' זו דז"א משמשת ביסוד דגדלות דז"א בעת הזווג עם הנוקבא שלו, שאז נק' מכחו גם הנוקבא בשם תהלה כמו אמא עילאה. ונמצא הז"א אחיד בתהלה עילאה ותהלה תתאה כאחד.
וזה אמרו עאלת את נ' וכו' דבי כתיב נורא תהלות כי בזה שאני נמצא לבחינת גבורה וקו שמאל בז"א, הריני ממשכת החסדים היוצאים מאות ס' שהיא תהלה עילאה ונמצא הז"א הנק' בסבתי נורא תהלות, כנ"ל, וע"כ יש בי כל מעלות הס', כי החסדים הנמשכים על ידה, הם מבחינת ג"ר ומרחיקים החיצונים לגמרי מכל אחיזה שהיא, הכל כמעלת הס'. ועוד בי מעלה נוספת ותהלה דצדיקים נאוה תהלה שהרי אני משמשת גם ביסוד דגדלות דז"א, כנ"ל באות צ' שאומר שם דנ' איהי ואות י' רכיב עלה, עש"ה, שנ' זו נבחנת לתהלה דצדיקים, כי נתבאר שם, שאפילו בעת הגדלות שהזו"ן עולים לאו"א, משמשת גם אז נ' זו ביסוד דז"א בבחינת אב"א, אלא שממשכת אוירא דכיא מאו"א עי' שהם סוד ס' הנ"ל, ואז נק' הנ' בשם תהלה דצדיקים. כי הי' שהיא צדיק יסוד עולם רכיב עלה. ואז נקראת נאוה תהלה, להיותה ממשכת מוחין דגדלות למלכות, ונמצא שכל היופי של המלכות מקובל מן נ' זו שביסוד דז"א. ולכן טענה הנ' שבה ראוי העולם למברי, כי בהארתה נוספו גם המוחין דגדלות הנותנים עמידה וקיום לזו"ן מעצמם, ולא רק בחינת סמיכה לבד כמו הס'.
אמר לה, נון תוב לאתרך דהא בגינך תבת סמך לאתרה: אמר לה הקב"ה: לא כמו שאת חושבת את מדתך לתיקון השלם שאין בו עוד אחיזה לקלי', אלא גם מדתך צריכה סמיכה מן הס', כי ע"כ את נמצאת עוד בבחי' אב"א ואורות הס' מגולים כלפי חוץ לשמרך מפני החיצונים. ונמצא כי גם בגינך תבת הס' לאתרה לסמוך אותך, ועוד אין זה תיקון השלם. ולכן לא אברי בך עלמא. וז"ש והוי סמיך עלה כלומר, שגם מדתך היא רק סמיכא לבד.