זהר

כט) ת"ח, בקדמיתא אינון שבעים זקנים ינקין ממשה, ואינון דבקצה המחנה אתאכלו בנורא דדליק. והא איתערו, מאן גרים לון. כיון דחזא משה דלא יכלין לאתקיימא בלא זקנים, בעא סיעתא לאנהרא לישראל, וקב"ה א"ל, אספה לי שבעים איש כו', ואצלתי מן הרוח אשר עליך, דא רוח דאספקלריא דנהרא במשה שריא ולא באחרא. בג"כ אצטריכו לאתנהרא מניה, ודא הוא ועל סביבותיו שב הרוח, לאנהרא כדבקדמיתא.

פירוש הסולם

כט) ת"ח בקדמיתא אינון וכו': בוא וראה, בתחילה היו אלו שבעים זקנים יונקים ממשה, ואלו הם הזקנים, שבקצה המחנה, שפירושו הקצינים שבמחנה, שנשרפו באש שורפת. וכבר העירו, מי גרם להם שישרפו. שהוא משום שעליהם נאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, שנהגו קלות ראש. כיון שראה משה שאין ישראל יכולים להתקיים בלי זקנים, בקש עזרה להאיר לישראל. ואמר לו הקב"ה אספה לי שבעים איש וגו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך. זהו הרוח של המראה המאירה, שהוא ז"א, ששורה במשה ולא באחר. כי משה היה מרכבה לז"א. משום זה היו צריכים להאיר ממנו. וזה הוא ועל סביבותיו שב הרוח. להאיר כבתחילה, דהיינו כמו לע' הזקנים הראשונים שנשרפו.