תוכן

כח) התפלה אינה נכנסת בשום רקיע, כי אם אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין. ולכן בק"ש תקנו שישמיע לאזניו. אבל הכא, אם התפלה נשמעת לאזניו, לא סלקא, כי אז שומעין לה החיצונים, והם מתערבים בהדה. אבל כשהיא בלחש, שאינה נשמעת לאזניו, אז היא רוחנית מאד, מגדר טבע רוח האדם, שהיא פנימית ורוחנית יותר מאד מן הסטרא אחרא, ואינם רואים אותה. וזה הפך סברת מהרי"ק בבית יוסף, שפסק שיותר טוב הוא להשמיעה לאזניו. ועיין בברייתא ה' ובירושלמי, ותמצא כדברי הפך סברתו. וכן הקורא בספר תורה, חד קארי וחד שתיק, ואי תרין קראן, גרע מהימנותא. כי התפילה וקריאת ס"ת, כולהו הוו מעלמא עילאה, דלגביה אנו מצלין בלחש, והוא התורה שבכתב, והס"ת דנפיק מן ההיכל כאשר כתבנו דף ר' דבזוהר, דבינה נקראת תורה שבכתב.