זהר

כח) דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, נפש דההיא חיה עלאה. ובגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארעא קדישא משכא לה בגווה ואתכלילת בה, כדין קרינן לה נשמה. ות״ח, בכל זמנא דבר נש אזיל באורח קשוט, ופומיה ולישניה ממללן מלין קדישין, בצלותא באורייתא, האי נשמתא אתדבקת ביה, רחימא הוא דמאריה, כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין. רשימא הוא לטב לעילא ותתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי. ודא היא דסלקא לעילא, וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין, ולית דימחי בידהא. וע״ד, אתקרי רוח ממללא. דהא כל שאר נפשתאן לית לון רשו למללא קמי מלכא בר האי.

פירוש מעלות הסולם

כח) דכתיב תוצא הארץ וגו': שכתוב תוצא הארץ נפש חיה. נפש של ההיא חיה עליונה, היינו בינה, ומשום שנפש חיה זו היא קדושה ועליונה, כי באה מן הבינה, כשארץ הקדושה שהיא מלכות, מושכת אותה בתוכה, ונכללת בה, אז קוראים אותה נשמה. כי אור הבינה נקרא נשמה. ובוא וראה, בכל עת שאדם הולך בדרך האמת, ופיו ולשונו מדברים דברים קדושים, בתפלה ובתורה, נשמה זו מתדבקת בו, הוא אהובו של אדונו, כמה שמירות שומרים אותו מכל הצדדים. רשום הוא לטוב למעלה ולמטה, והשכינה הקדושה שורה עליו. וזו היינו הנשמה, היא שעולה למעלה, ומדברת לפני המלך, הקדוש, ונכנסת בכל השערים, ואין מי שימחה בידה. וע״כ נקראת רוח ממללא, דהיינו רוח המדבר. כי כל שאר הנפשות שאינן מן הבינה, אין להן רשות לדבר לפני המלך חוץ מזו שהיא מן הבינה.