תוכן

כז) וז"ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, כי מה שאהב אותו היה בשביל האור שהיה בפיו של עשו, להוציא את בולעו מפיו, ולפי שהיה אור זה בפיו, היה נקל להוציאו, שאם היה במקום א' סתום, לא היה בנקל להוציאו. ופי' שם ב"ן הוא, כי יש להוי"ה ד' בחי', והם: ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והם בחכמה ובבינה בז"א ובנוקביה. והוא, כשירד האור מלמעלה, ירד בצורת ה', ומזה האציל הה' פרצופין, הד' מהם הם ה' אותיות השם, והא' נעלם מאד, ואינו נזכר אפילו באות, אלא בקוצו של יוד. נמצאו, כי כל הפרצופין נכללים בשם א', וכל פרצוף ופרצוף כלול מכולם, לזה יש הוי"ה בכל אחד ואחד כלול מעשר, לזה צריך למלוי שיעלה עשר. וכשירדה הה' למטה, ירדה בצורת יו"ד שהוא חכמה, לזה בחכמה גילתה כל המלוי שלה ביודי"ן, ובבינה ג"כ ביודי"ן, לפי שאו"א כחדא נפקין, אפילו ההי"ן שלהם הם ביודי"ן. אמנם ז"א שהוא רמז לאות א' שבבינה שבאמצע הווי"ן, כזה: וא"ו, כי אלף היא בינה, אבל מלכות שהיא ה' אחרונה של ס"ג, מלואה ביו"ד, לפי ששם מקומה, ועיקר הנהגתה שם, כמ"ש חז"ל לעת"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, שהיא בינה, שהעטרה היא המלכות, והיא באימא למעלה ובז"א, ובשם מ"ה דאלפי"ן. לפי שז"א אינו לוקח המוחין אלא ע"י אימא, ואימא היא אלף, לזה המלוי שהוא אור החכמה, היורד בה יותר ע"י לבוש האל"ף, ואות ראשונה לעולם היא יו"ד ממש, לפי שהוא שורש השם לא ישתנה, אבל השאר מלא באלפי"ן. והם ג' אלפי"ן, לפי כי הא' יש לה ב' ציורים, יו"י כזה: א, ויו"ד כזה: א. ואלו הם בו"ק של ז"א, והם ששה אלפי"ן, כי הם ג' אלפי"ן, וכל א' מהם שני ציורים, הרי ששה אלפי"ן, וזהו שתא אלפי שנין הוי עלמא. ועליהם עומד קיום העולם, שהוא ז"א הנק' עולם, ואלו השני ציורים עולים מ"ו, שהוא מלוי שם ע"ב שבחכמה. והוא, כי כאשר החכמה נותן הארה לז"א, אינו נותן מהעצמות אלא מהמלוי שלו, שהוא י"ט. ובשעת הזווג נותן לה א', שהיא כ'. וז"ש כך עלה במחשבה, כ"ף כפופה, שתיקן אותה ועשאה ך'. ואלו הג' אלפי"ן, הוא שנותן לה בשעת הזווג. וזש"ה (מ"א ה' י"ב) וידבר שלשת אלפים משל, כי שלמה הוא בחינת היסוד, והוא משל המזדווג עם ה', שהיא מלכות. ודיבור הוא סוד הזווג, כמ"ש במשנה ראוה מדברת עם א' בשוק, והוא זווג. וז"ש מדבר ומזדווג עמה, מה נותן לה, ג' אלפי"ן שפירשנו, ואינו נותן לה האלפי"ן עצמן רק הארתה. וזהו משל. שאינו נותן לה עיקר ועצמות אלא משל.