זהר

כז) שטיא סטי אבתרהא, ושתי מכסא דחמרא, ועביד בה ניאופין, ואסטי אבתרה. מה עבדת, שבקת ליה נאים בערסא, וסלקת לעילא, ואלשינת עליה, ונטלא רשו, ונחתא. אתער ההוא שטיא, וחשב לחייכא בהדה כקדמיתא, והיא אעדיאת תקונהא מינה, ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה, לביש לבושא דנורא מלהטא, בדחילו תקיף מרתתא גרמא ונפשא.

פירוש הסולם

כז) שטיא סטי וכו': השוטה, הולך אחריה ושותה מכוס יינה, ומנאף עמה, וזונה אחריה. מה היא עושה. מניחה אותו יישן במטתו, ועולה למעלה ומסטנת עליו, ומקבלת שם רשות להרגו, ויורדת אליו. והיא כבר הסירה את התקונים מעליה, ונעשתה גבור עריץ עומד לנגדו, לובש לבוש של אש לוהט, מטיל פחד עצום המחריד גוף ונפש. מלא עינים איומות, חרב חדה בידיו, טיפות מרות תליות על חרב ההוא, הורג את שוטה ההוא ומטילו לגיהנם.
ביאור הדברים. כבר נתבאר, שעץ הדעת ויין המשכר ואשת זנונים וכו' הם דבר אחד (כנ"ל באות כ"ב ד"ה יעקב ע"ש), דהיינו המשכת הארת השמאל ממעלה למטה. גם נתבאר לעיל (בהקדמת הזהר דף קכ"ג אות קכ"ב ד"ה ב') אשר הנוקבא, ה"ס עץ הדעת טוב ורע, כי יש בה ב' נקודות המכונות מפתחא ומנעולא, ואם זכי הא טוב, שפירושו, שהולך בדרך קו אמצעי. שממשיך הארת החכמה שבשמאל רק ממטה למעלה. ואז נגנזה נקודה דמנעולא שבנוקבא דז"א, שהיא מדת הדין, ונקודה דמדת הרחמים גלויה, ואז משפעת כל טוב לתחתונים. וזה נבחן שהאדם דבוק בזו"ן דקדושה, והיין שהוא שותה, שהם המוחין דשמאל, הוא שותה במדה, המשמח אלקים ואנשים. אבל אם לא זכי הא רע, שפירושו אם מגביר את קו השמאל וממשיך הארתו ממעלה למטה, אז נגלה בהנוקבא דז"א נקודה דמנעולא, שהיא מדת הדין, וכל אורות החיים מסתלקים ממנו, שהס"ה מעפר אתה ואל עפר תשוב, וזה נבחן שהאדם נתדבק באשת זנונים ושתה יין המשכר, דהיינו ששתה יותר מן המדה, כי המשיך הארת השמאל ממעלה למטה. ואז נתגלו שמרים בתוך היין, שה"ס נקודה דמדת הדין, והיין נעשה בשבילו כוס התרעלה. כי השמרים ממיתים אותו, כנ"ל. ורצה הקב"ה להביא את הצדיקים לידי נסיון, כדי שיזכו במוחין הגדולים (כנ"ל לך דף מ"ח ד"ה ויש) ע"כ בסו"ה, זה לעומת זה עשה אלקים, שפירושו, שנתן למרכבת הטומאה, כמעט כל מה שיש בקדושה, כדי שיהיה להם כח לפתות בני אדם אחריהם. הנה בסוד הזה, עשה אלו עשתי עשרה התקונים לאשת זנונים המובאים כאן בזהר, שיהיה לה כח לפתות בני אדם. ועל דרך שתמצא בעץ הדעת, שכתוב, ​ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל. שמשמע שאם לא היו אלו התקונים המושכים את הלב, בעץ הדעת, לא היתה אוכלת.
וסוד מספר התקונים הם י"א בסוד עשתי עשרה יריעות עזים. שהם: שערות, פנים, אזנים, עורף, פה, לשון, דיבורים, שפתים, מתיקות, לבוש, ומ' תקונים חסר א'. שכל אלו הגיעו אליה מהנוקבא דקדושה, בסו"ה אמלאה החרבה, שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכו'. וסוד השערות והפנים והערף ופה ולשון ושפתים כבר בארתי אותם בפרצופי הקדושה, בשיעור י"ג בתלמוד עשר ספירות ע"ש כי צריכים לאריכות גדול. וסוד צבע אדום שאומר על השערות שלה, הוא להורות על הארת חכמה שבה מן השמאל המכונה אדום. והסוד הוא, כי החכמה נקראת ראיה, והצבעים אינם מושגים על ידי שום חוש אלא על ידי הראיה, שה"ס חכמה. וצבע אדום, הוא החשוב שבצבעים, כי על כן הוא נראה למרחוק, יותר מכל מיני הצבעים, וז"ס תקון א) שערהא מתקנין סומקן כוורדא.
תקון ב) אנפהא חוורין וסומקין. צבע לבן, יורה על הארת חסדים. וצבע אדום, על הארת החכמה. ונודע שכל השלמות שבחכמה הוא בחבורו עם הארת החסדים. ולפיכך נעשה בהפנים שלה, תקון של מזיגת חכמה בחסדים, שזהו כל היופי שבנוקבא המושכת את הלב.
תקון ג) באודנהא תליין שיתא תקונין אטונא דמצרים. אזנים ה"ס בינה, וסוד אטון מצרים ה"ס חכמה, בסו"ה והאבדתי את חכמת מצרים. אמנם שורש חכמה זו הוא מסוד הבינה שחזרה לחכמה, ולא חכמה דאור ישר ממש. כי שורשה היא נהר פישון, (כנ"ל פרשת חיי שרה דף מ"ד אות קמ"ו) והיא נמשך מן נהר היוצא מעדן, שה"ס בינה החוזרת לחכמה ולא חכמה ממש, ועל כן הן תלוים על אזניה, שהן בינה. ואומר אשר ששה תקונים נעשו לה מאטון מצרים הזו, דהיינו נגד שש הספירות חג"ת נה"י, וחסר תקון השביעי כנגד המלכות. והוא מטעם גניזת המלכות דצמצום א' בהנוקבא דקדושה הנקראת מנעולא כנ"ל, בסוד זכי הא טוב.
תקון ד) תליין על קדלהא כל חילי דארעא דקדם. כחות ארץ הקדם ה"ס חכמה קדומה, כי ע"כ נקראים קדם, וה"ס חכמה דאור ישר. שזסו"ה ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. אשר חכמת מצרים נמשכה משורש בינה שנהפכה לחכמה, כנ"ל, וחכמת בני קדם נמשכה מחכמה קדומה. וסוד העורף היא מקום החשך, שבפרצוף, בניגוד לפנים שהוא מקום המאיר ביותר בפרצוף, והוא מטעם כי חכמה קדומה נמשכת מחכמה סתימאה דא"א, אשר חכמה זו נסתמה ואינה מאירה כלל, וכל הארת החכמה המאירה בעולמות היא רק מן הבינה שחזרה לחכמה, (כנ"ל בהקסה"ז דף נ"ד ד"ה בראשית) ולפיכך מקום זה הוא בחשך. בסו"ה ​פנו אלי עורף ולא פנים, ולפיכך תקון כחות של ארץ הקדם הוא במקום עורף שלה.
תקון ה) פיה מתתקנא בפתיחו דקיק יאה בתקונהא. פה ה"ס מלכות דראש. ויש פתיחה רחבה, מסוד המלכות הבלתי נמתקת ואז אין הפתיחה בחכמה. ואם הפתיחה דקה, דהיינו ממלכות הממותקת בבינה, הפתיחה היא בחכמה. וע"כ נעשה בה התקון של פתיחה דקה שהיא פתיחה בחכמה. כדי שתהיה יאה בתקונהא, דהיינו שיהיו בהארת החכמה.
תקון ו) לישנא חדידא כחרבא. היינו להסית בני אדם. וכן תקון ז) שעיען מלהא כמשחא. שדבריה חלקים כשמן. וע"כ רב כחה לפתות אחריה בני אדם.
תקון ח) שפווהא יאן מומקין כוורדא צבע סומק מראה על תקפו של הארת השמאל כנ"ל. תקון ט) מתיקו בכל מתיקו דעלמא, אור הראיה, שה"ס הארת החכמה, הוא מתוק, בסו"ה מה מתוק האור לעין. תקון יוד) ארגוונא לבשת, צבע ארגמן הוא כלול מכל ד' הגוונים לבן אדום ירוק שחור כנ"ל באות י"ז. תקון י"א) אתתקנית בארבעין תקינין חסר חד. היינו בד' גוונין חו"ב תו"מ שבכל אחת ע"ס, אמנם בע"ס המלכות אין שם אלא ט"ס, ומלכות המלכות חסר, כי היא אינה ראויה לקבלת אור, כמו שנתבאר במלכות דקדושה, (לעיל בהקדמת הזהר דף נ"ח ד"ה אגליפו ע"ש). ולפיכך ארבעים חסר אחת.
והנך רואה, שכל אלו י"א התקונים של אשת זנונים, דומים לגמרי אל תיקוני הנוקבא דקדושה, כי לקוחים הם ממנה, בסו"ה ​אמלאה החרבה שביארו חז"ל שאין צור, שהיא מלכות דקליפה, דהיינו אשת זנונים, נבנית, אלא מחורבנה של ירושלים, שהיא מלכות דקדושה, וכן להיפך, ואין ביניהם אלא באחריתם, כי הדבוק בהנוקבא דקדושה, הולך ועולה מדרגה אחר מדרגה עד סו"ה ​ואחריתך ישגה מאד (איוב ח') והנופל בפח אשת זנונים, נמצא ​ואחריתה מרה כלענה, (משלי ה') וכן ​ואחריתה דרכי מות (משלי י"ד) כמו שהזהר מבאר לפנינו.
וזה אמרו שטיא סטי אבתרהא השוטה סר אחריה. פירוש. כי נתבאר בסוד אמלאה החרבה, שאין צור נבנה אלא מחורבנה של ירושלים. וזה נוהג, הן בדרך כלל כפשוטו, והן בדרך פרט בכל אדם ואדם, שבעת שעוזב את הקדושה ומתדבק בס"א, הנה כל השפע והמדרגות שהיה לו בשורשו בבנין הקדושה, עוברות לבנין מדרגות הס"א, והיא מתמלאת מחורבן הקדושה. גם תדע, שהאדם דבוק או בקדושה או בס"א, ואין אחת נוגעת בחברתה כחוט השערה. כשאדם פונה לרצות בדרכי הס"א, עוד בטרם שעושה מעשה, תכף מסתלקת הקדושה, והס"א נוטלת מקומה, ויורשת כל השפע והמדרגות שהיה לו בקדושה, כנ"ל. ועל זה רמזו חז"ל, איזה שוטה, המאבד מה שנתנו לו. ויש להקשות, הרי ​אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג') ואיך אפשר שיכנס בו רוח שטות כל עוד שלא חטא, והוא דבוק בקדושה, הלא אין אחת נוגעת בחברתה כחוט השערה כנ"ל. והתשובה היא, כיון שפונה לבו לחטוא עוד בטרם שחטא כבר נסתלקה ממנו הקדושה ואבד כל המדרגות שהיה לו בקדושה, והרוח שטות של הס"א נתלבשה בו, ואחר זה הוא חוטא בפועל. אמנם מטרם שנתלבשה בו הרוח שטות אינו יכול לחטוא בפועל.
וזהו שהזהר קורא את הדבק באשת זנונים בשם שוטה, ואומר שטיא, סטי אבתרה, ללמדנו, שבעת שהוא סטי אבתרהא אע"פ שעוד לא חטא בה, תכף נסתלקה ממנו הקדושה. וכל המדרגות שזכה בקדושה עברו לאשת זנונים, שמהם נעשו כל י"א התקונים הנ"ל, והרוח שטות נתלבש בו, והוא נעשה שוטה, שאחר זה אפשר לו לחטוא בפועל. וע"כ הזהר קובע שמו, שטיא. ודע, שכל אלו הפעולות שהזהר מביא לפנינו, הם נמשכים זה מזה בחיוב של קודם ונמשך, סבה ומסובב. כי אחר שחשק בס"א, שהיא פסיעה הראשונה שלא היתה אלא חמדה ורצון בלבד, ולא פעולה ממש, דהיינו רק שסטי אבתרה. הוא בא לידי פעולה ב) דהיינו שכבר יכול לחטוא, מכח התלבשות של הרוח שטות, אמנם מתחילה ושתי מכסא דחמרא, שהוא עוד יין במדה, בדומה לקדושה, אבל מזה נמשך פעולה ג) ועביד בה ניאופין ואסטי אבתרה, דהיינו שמושך משמאל בלי ימין, שהוא יין המשכר הנמשך יתר מהמדה, שנבחן לניאוף עם אשת זנונים כנ"ל. ומכאן לפעולה ד) שבקת ליה נאים בערסא, כי מחמת הארת השמאל בלי ימין נסתמו לו כל האורות ונפל לבחינת שינה, ומכאן לפעולה ה) וסלקת לעילא ואלשינת עליה ונטלא רשו ונחתא, שעולה למעלה ומגלית עונו, שעי"ז מקבלת רשות להרגו, דהיינו שמגלית עליו המלכות דמדת הדין, שכל אורות החיים מסתלקים ממנו בסבתו (כנ"ל דף י"ד ד"ה ביאור) ומכאן לפעולה ו) אתער ההוא שטיא וחשיב לחייכא בהדה, כי גלוי מדת הדין מעירו משנתו, ומטרם שיודע מה קרה, הוא חושב לצחק עמה כמקודם לכן. ומכאן לפעולה, ז) והיא אעדיאת תקונהא מינה, כי אחר שנתגלה המלכות דמדת הדין תכף נסתלקו ממנה כל האורות והתקונים. שהיו לה ממלכות דמדת הרחמים. ומכאן לפעולה ח) ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה וכו', כי כל עוד שהיו עליה תקוניה, היתה מבחינת קליפות הימין, כי ניאוף קליפת ימין הוא, ועתה שהתנצלה מכל התקונים, מחמת שנגלה בה המלכות דמדת הדין, הוא נתהפכה מקליפת הימין, ונעשה לקליפת השמאל, דהיינו למדת הרציחה, וז"ש ואתהדרת וכו' כי נהפכה עתה לקליפת השמאל.
וצריך שתדע, שהמלכות דמדת הדין, אין בה עוד השעור להמית האדם בתחלת גילויה, אלא שצריכה להתגלות על האדם הרבה פעמים, עד שקבוצם יחד מצטרף לשיעור הממית את האדם. וה"ס הדין, שאמרו חז"ל, שדנים את החולה בעת המיתה, דהיינו קבוץ כל הגורמים הנ"ל המביאים את המלכות דמדת הדין על שיעורה עד כדי להמית, שבעקרם הם ב' גורמים, א) הוא פסיעה הראשונה. שטיא סטי אבתרהא שהוא החשק לדרכי הס"א, ונבחן זה לעין רעה, משום שהחמדה תלויה בעין, כי העין רואה והלב חומד. וגורם ב) הוא כל שאר הפעולות הנ"ל המגלים את פעולה ה', ונכללים תחת השם חרב שנון, כי חרב הוא לשון חורבן, דהיינו שמחריב בנין הקדושה, ומגדיל בנין הקליפות. ועל גורם א) אומר כאן מלייא דעיינין דחלן, דהיינו קיבוץ כל החמדות שהיה לו לס"א מכל ימי חייו. וכן אמרו חז"ל, ​מלאך המות מלא עינים, (ע"ז כ:) וכן תשעים ותשעה מתים מעין הרע. ועל גורם הב' אומר חרבא שננא בידיה שהוא מקבוץ שאר הפעולות הנ"ל. ועל הצטרפות לשיעור של מדת הדין כדי להמית, אומר, טיפין מרירן תליין מההוא חרבא, קטיל ליה לההוא שטיא, שאותו החרב גורם הצטרפות לשיעור דמדת הדין המכונים טפות מרירן, שאלו הטפות ממיתים לאותו השוטה, ומטילים אותו לגיהנם.