כז) עאלת את פ, אמרה קמיה: רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא, בי רשים, ודא הוא פדות, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה : יאות אנת, אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחיויא דמחי, ואעיל רישיה בין גופיה, הכי, מאן דחב, כפיף רישיה ואפיק ידוי. וכן ע עון, אע"ג דאמרה, דאית בי ענוה, אמר לה קב"ה לא אברי בך עלמא. נפקת מקמיה.
כז) עאלת את פ' וכו': נכנסה אות פ' אמרה לפניו: רבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי הגאולה שאתה עתיד לעשות בעולם רשומה בי, כי זה הוא פדות. כלומר, שהגאולה היא פדות מצרינו. והיא מתחלת באות פ', וע"כ בי ראוי לברוא את העולם. אמר לה: יפה את, אבל בך נרשם פשע שבסתר, כעין הנחש שמכה ומביא ראשו לתוך גופו. כך מי שחוטא, כופף ראשו, כלומר שמעלים עצמו מעין רואה, ומוציא את ידיו, לחטוא. והיינו כמו צורתה של הפ' שראשה כפופה לתוכה. וכן אמר לאות ע', שבה נרשם עון. ואע"פ שאמרה : שיש בי ענוה. אמר לה הקב"ה, לא אברא בך את העולם. יצאה מלפניו.
ביאור הדברים, פורקנא פירושו גאולה, ואמרה הפ' כי הגאולה העתידה להיות בעולם רשומה בה, וע"כ היא ראויה שיברא בה העולם. כי הגלות והגאולה הנוהגים בעולם, הן תלויות בנוקבא, כי בעת שהנוקבא מחוסרת בנין ג"ר, הנק' מוחין, הנה אז גלו ישראל מעל אדמתם, ארץ ישראל. כי א"י של מטה מכוונת נגד ארץ ישראל של מעלה, שהיא הנוקבא דז"א. וכמו שיש פירוד למעלה בין הז"א שנק' ישראל, לנוקבא שהיא ארצו. כן ישראל שלמטה נפרדים מארצם. וכשבני ישראל מטיבים מעשיהם, גורמים שישראל של מעלה משפיע בנוקביה, שהיא ארצו, ובונה אותה עם מוחין ומתיחד עמה פב"פ, ואז גם בני ישראל שלמטה זוכים לגאולה וגם הם שבים לאדמתם.
ואלו המוחין דג"ר של הנוקבא, שהז"א בונה אותה, הם באים אליה מלובשים תוך הנצח וההוד של ז"א, שמוח החכמה של הנוקבא מלובש בנצח, ומוח הבינה מלובש בהוד. כנודע. והאותיות ע' פ' הן נצח והוד דז"א, כנ"ל. וזוהי טענת הפ' שהיא הוד דז"א, פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא בי רשים. כי המוחין דנוקבא המביאים הגאולה לעולם מתלבשים בי, ולכן אם תברא העולם במדתי הרי בלי ספק שיוכשרו לבא לגמר התיקון.
ומה שהפ' חשבה את עצמה ראויה למדת בריאת העולם יותר מן הע', שהרי המוחין דנוקבא מתלבשים בשניהם בנו"ה, שהם ע' פ' ועיקרם בנצח שהוא הע', וא"כ למה חשבה הפ' את עצמה ראויה יותר מן הע'. וז"ש ודא הוא פדות, כי הפדות היא רק במדת ההוד, שהוא הפ'. וענין הפדות הוא, שאמא פודה תחילה את הנוקבא מן הדינין, ואז הנוקבא ראויה לגאולה. וה"ס הכתוב כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו' (דברים ל"ב). ודרשו רז"ל, הנשר הזה רחמני הוא על בניו וכו', ואומר מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני (עי' רש"י דברים ל"ב י"א). פירוש, כי נתבאר לעיל אשר המ"ה אינו ראוי למוחין זולת ע"י התיקון, דאמא אוזיפת לבריתא מאנהא, כי הנוקבא בהיותה ממקורה מצומצמת שלא לקבל האור, דהיינו מעת צמצום א', לא היתה יכולה לקבל שום מוחין, אלא משום שיצאה אמא חוץ מהראש דא"א, ונעשה ו"ק בלי ראש, אז נמשכו אתוון אל"ה שלה אל הנוקבא, ואתבני גם הנוקבא בשמא אלהים. (עי' לעיל אות י"ז ד"ה וזה) ואמא נק' נשר, שהוא רחמן על בניו זו"ן, וע"כ יצאה לחוץ, ונחצית קומתה לו"ק בלי ראש, דהיינו בחי' חץ, שה"ס שאמרה, מוטב שיכנס החץ בי, שע"י כן פדתה את הבנים מן הדינים ונעשו ראויים לקבל מוחין בהמאנין שלה אל"ה כנ"ל. וז"ס פדות ופדיון, שאמא פודה את הנוקבא מדינין שלה, שלולא זה, לא היתה ראויה למוחין. ופדות הזו, שורה בעיקר על קו שמאל של הנוקבא ששמה הדינין, וכן על הוד דז"א, שהוא אות פ'. ולפיכך חשבה הפ' שהיא ראויה יותר מהע', כי הפדות הזו מאמא מלובשת רק בה ולא בע' משום שהדינין הם בקו שמאל, ולא בקו ימין.
וז"ש, יאות אנת אבל בך אתרשים פשע בטמירו: כי כל הגאולות הנוהגות בשתא אלפי שני, אינן אלא בבחינת ו"ק דמוחין דחיה, כי בחינת ג"ר דמוחין אלו, ה"ס או"א הפנימים ששמשו בנקודים, והמה נגנזו, ולא יתגלו זולת בגמר התיקון. דהיינו אחר שיתקן החטא דעצה"ד, שאדה"ר חטא והמשיך המוחין עילאין למקום בי"ע דפרודא שלמטה מפרסא, שאין שם המאנין דאמא, אלא בחינת מלכות המצומצמת, שה"ס הפרסא שתחת האצילות ששם עומדת עתה ה"ת דצמצום א', ומסיימת האורות דאצילות, שלא יתפשטו ממנה ולמטה. וע"י זה, שהמשיך השפע למטה מפרסא דאצילות אתרשים פשע בנוקבא, שה"ס בא הנחש על חוה והטיל בה זוהמא, (שבת קמ"ו.) אשר זוהמא זו לא תתוקן אלא בגמר התיקון בסו"ה בלע המות לנצח ומחה אדני ה' דמעה מעל כל פנים. (ישעיה כ"ה) כי החסרון של המוחין דאו"א הפנימים שנגנזו, נק' בשם דמעות, שה"ס ב' דמעות שמוריד ה' לים הגדול, שהן כנגד ב' עיינין, חו"ב אלו הפנימיים, שנגנזו ואינם. כי עינים ה"ס חו"ב, ודמעות הן בחינת חסרון שבהם, מכח הזוהמא שנתערבה ונדמעה ע"י חטא עצה"ד, וזה גרם החורבן של ב' מקדשין. (עי' זהר בראשית א' אות רנ"ד) ואומר הכתוב שאין הדמעות האלו נמחות מהפנים של הנוקבא, זולת בעת שיבולע המות לנצח. דהיינו שיתוקן חטא עצה"ד לגמרי, כי יתוקן הפשע, שהוא המות לעולם, ואז יאירו גה"ר של מוחין דחיה, שהם חו"ב הפנימים ונמצא שמחה אדני ה' דמעה וכו'.
וזה אמרו, יאות אנת, אבל בך אתרשים פשע בטמירו כי אע"פ שיש בך פדות ע"י אמא, שע"י כן את מביאה גאולה לעולם, שהיא המוחין דחיה, שכל הגאולות באות על ידיה, ועכ"ז הרי הגאולות אלו מחוסרי השלימות, כי חזרו ונגלו מעל אדמתם, וב' המקדשין חזרו ונחרבו, והוא מטעם כי בך אתרשים פשע בטמירו, כי הפדות דאמא עוד אין ביכלתה למחות הפשע דחטא עצה"ד, לגמרי, וע"כ יש בך עוד אחיזה לקלי', כי ע"כ אין המוחין אלא מבחינת ו"ק דחיה, והם חסרים בחי' ראש דמוחין דחיה. ולפי שיש בך אחיזה לקלי', אינך ראויה שיברא העולם על ידיך.
וז"ש, כגוונא דחיויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה: כי הפשע הזה להיותו בטמירו, נמצא כח הנחש, דמחי לבני עלמא והביא מיתה לעולם, עודו בכל תוקפו, ואי אפשר להעביר אותו. בדומה לנחש הנושך לאדם, ותיכף מכניס ראשו לגופו, שאז אי אפשר להורגו, כי אין הנחש נהרג אלא אם פוגעין בראשו. וזה שגרם לאדם דחב בעצה"ד, ולבניו, דכפיף רישיה ואפיק ידוי. כלומר, שגם המוחין הנמשכים ע"י הפדות דאמא, הם בבחי' כפיפת ראש, ורק ידוי, שהן חג"ת מתגלים במוחין ההם. הרי שאחיזת הנחש עוד נמצאת בפ', וע"כ אינה ראויה למברי בה עלמא, כי לא תהיה ראויה לגמר התיקון. כמבואר.
וז"ש, וכן ע' עון, אע"ג דאמרה דאית בי ענוה וכו': אמא עילאה נקראת ענוה. ונודע שבהיות הנצח דז"א, שהוא ע', מתלבש עם המוחין בנוקבא, היא עולה ומלבשת לאמא עילאה, ואמא מקשטת לה בקישוטהא, כנ"ל. וזהו שאמרה דאית בי ענוה, כי אמא שנק' ענוה מתלבשת בי. אמנם בשביל האי פשע הנ"ל בדיבור הסמוך, דאית בהו, בנצח הוד אלו, בטמירו, לכן אמר לה קב"ה לע', לא אברי בך עלמא.
ומה שמכנה כאן הפשע בלשון עון, ולא פשע כנ"ל בפ', הוא כי עיקר הפשע אתרשים בהוד, שהוא פ', מפני שההוד דז"א הוא מהתכללות המלכות בו, שבה נאחזו הקליפות מכח החטא דעצה"ד כנ"ל. אבל נצח דז"א כבר הוא מדת עצמו דז"א, שלפי האמת אין אחיזה לקלי' בו, אלא בסוד בהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צ"ב) נאחזו הקלי' גם בנצח. כנודע. ולכן נבחן בו זה הקלקול בשם עון, להורות כי באמת ישר הוא אלא שנתעוות מכח חיבורו עם ההוד. (עי' בתלמוד עשר ספירות חלק י"ג אות ר"ו ד"ה אבל, ובאו"פ).
ומה שאינו אומר באות ע', עאלת אות ע', כמו שאומר בכל האותיות, אלא שכללה יחד עם הפ', הוא מפני שנצח והוד הם תרי פלגי דגופא, ולפיכך עלו באמת שתיהן כאחת, אלא שהזוהר מבאר טעם כל אחת לחוד, בזו אחר זו.