זהר

כז) ובגין דא, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. כלהו אמרין, מאת ה׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו. בזמנא דאיהו לראש פנה, אתקריאת רישא, ועלה אתמר, ראשך עליך ככרמל.

פירוש מעלות הסולם

כז) ובגין דא אבן וכו': ומשום זה נאמר, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, וכלם אומרים, מאת ה׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו. בעת שהיא ראש פנה היא נקראת ראש, ועליה נאמר ראשך עליך ככרמל.
ביאור המאמר, סוד טעמים, ונקודות, ואותיות. הוא ג׳ מדרגות או״א עלאין, וישסו״ת וזו״ן. או״א עלאין הם טעמים. וישסו״ת הם נקודות. וז״א ומלכות ה״ס אותיות, ואותיות ה״ס ו״ק בלי ג״ר, וכשמשיגות הנקודות שה״ס האורות דישסו״ת יש להן ג״ר דנשמה. וכשמשיגות הטעמים שה״ס האורות דאו״א עלאין, יש להן ג״ר דחיה.
וענין התחלקות הטעמים והנקודות, לאו״א עלאין וישסו״ת, נעשה בתקון האצילות בצמצום ב', שהוא שתוף מדת הרחמים בדין, כנודע שעתיק נתתקן בצמצום ב', דהיינו שהעלה את ה׳ התחתונה שלו שה״ס מדת הדין, לנקבי עינים שלו, בכדי להאציל את פרצוף א״א, ולכן נחלק הכתר לשנים, שגלגלתא עינים ונקבי עינים, נשארו בנוקבא דעתיק. ומחצית הכתר התחתונה, שהיא אזן חוטם פה, נתקנו לפרצוף א״א, ונבחן שה׳ התחתונה משמשת בנקבי עינים דעתיק, ויה״ו באח״פ, היינו בא״א, וה״ת דהוי״ה חסרה בא״א, ואין בא״א אלא ט״ס ראשונות, בחוסר מלכות, ורק עטרת היסוד, שהוא מה שנאמר כאן (באות כ״ו) שכינתא מסטרא דצדיק, היא משלמת אותו בעשר ספירות, ומלכות שלו נגנזה בנקבי עינים דעתיק.
ומעתיק וא״א נחתמו כל פרצופי אצילות, וכלם נחלקים בעצמם לב׳ חצאים, ג״ע ונקבי עינים, למדרגה בפני עצמם, ואח״פ למדרגה בפני עצמם, וכן בינה דא״א נחלקה לב׳ פרצופים, ג״ע ונקבי עינים שלה, נתקנו לאו״א עלאין, ואח״פ שלה לישסו״ת, ונמצא ה״ת בנקבי עינים דאו״א עלאין, ויה״ו בחוסר ה״ת בישסו״ת, והם חסרי מלכות, כי מלכות שלהם נשארה באו״א עלאין, ועטרת היסוד משלימם. ע״ד הנזכר בעתיק וא״א, שה״ס השורש וכתר של אצילות. וכן בזו״ן נתתקנו ג״ע ונקבי עינים שלהם לזו״ן הגדולים שהם בחינות ישראל ולאה, ואח״פ בזו״ן הקטנים, שהם בחינות יעקב ורחל, ומלכות נשארה בנקבי עינים דזו״ן הגדולים, וזו״ן הקטנים אין להם אלא ט״ס ראשונות בחוסר מלכות, ועטרת היסוד משלימם במקום המלכות.
ולפיכך נתקנו כל הפרצופים, שמחציתם העליונה היא בחסדים מכוסים מחכמה, כמו פרצוף עתיק, כי ה׳ התחתונה אינה יורדת מנקבי עינים שלהם, אפילו בעת הגדלות, שמחזירים אליהם את אח״פ שלהם, ועכ״ז אינם ממשיכים ג״ר דאורות, מטעם ה״ת הגנוזה בהם, שעליה הוא צמצום הא׳ שלא לקבל חכמה. אלא מחציתם התחתונה של כל הפרצופים, ממשכת לעת גדלות ג״ר דאורות בסוד י׳ שיוצאת מאויר שלהם, וחוזרים להיות אור, דהיינו חכמה וג״ר.
וז״ס ב׳ הכתרים, הנזכרים כאן, אחד סגולתא דטעמים ואחד חולם דנקודות, כי סגולתא היא המלכות העומדת בנקבי עינים דאו״א עלאין, שנשארת קבועה שם בסוד אוירא דכיא, ואינה יוצאת משם לעולם עד גמר התקון, ונודע שמלכות דעליון היא כתר לתחתון, נמצא שמלכות נעשתה כתר אל ישסו״ת, הרי שבעת שז״א עולה לישסו״ת, לקבל ג״ר נמצאת המלכות בבחינת כתר שלו, בסו״ה אשת חיל עטרת בעלה, (כנ״ל אות כ״ג) וכן ישסו״ת עצמם נחלקים לג״ר וז״ת, שג״ר שלהם הם או״א עלאין דישסו״ת, וז״ת שלהם ישסו״ת דישסו״ת, ומלכות דאו״א עלאין דישסו״ת ה״ס החולם.
וזה אמרו (באות כ״ד) חולם עליה אתמר אבא בם אודה י״ה וכו', שבסבת עלית מלכות דישסו״ת לבינה דישסו״ת, נתקן נקודת החולם בישסו״ת, בסוד אבא בם שה״ס שם מ״ב ברישא (עי׳ לעיל תקונא רביעאה) אודה י״ה שה״ס הכלים ג״ע ונקבי עינים שהם ג״ר דבינה באורות דנפש רוח, מטעם ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות, שבאורות, התחתונים נכנסים תחלה, ובכלים העליונים גדלים תחלה, וכשאין רק ב׳ כלים, אין התלבשות רק לב׳ אורות, ולכן נתלבשו ב׳ האורות התחתונים נפש רוח, בב׳ הכלים העליונים שהם י״ה. ונתקן הראש דישסו״ת, דאיהי נקודת חולם וכו' דאיהי כתר על כלהו, כי כל ראש נקרא בשם כתר. וזה אמרו (באות כ״ה) זה דא צרי אחר שביאר את ד׳ הנקודות: שבא קמץ פתח חולם, בסוד הפסוקים אדני שפתי תפתח, ופתחו לי שערי צדק, ששבא ה״ס ב׳ הנקודות ג״ע ואח״פ, אשר לא בעת הזווג, הם זו למעלה מזו, וקמץ פתח, ה״ס ב׳ הבחינות שיש בעת הזווג שבפה, שה״ס ב׳ השפתים, שקמץ ה״ס סגרו״ן, בבחינת התנגדות להתלבשות האורות בתוך הכלים. ופתח, ה״ס פתחון, בסוד התלבשות האורות בכלים, שלאחר הזווג בסוד הכאת שפה על שפה בפה שבראש, יוצא אור חוזר במלכות של ראש ממטה למעלה, ומלביש את האורות דראש, שבכח או״ח הזה מתפשטת המלכות ממעלה למטה, והאורות נפתחים ומאירים בהרוחה תוך הכלים. בסו״ה פתחו לי וגו' שהוא נקודת פתח. וכל הבחינות אלו הנוהגות בראש, ה״ס חולם שעומד על האותיות למעלה, שזה מורה שהנקודה הרומזת אל האור המתלבש בתוך הכלי ומנענע ומחיה אותו, עוד לא התפשט לתוך הגוף ממעלה למטה. וב׳ נקודות של צרי מורות שקו ימין שהוא כתר חכמה, וקו שמאל שהוא אח״פ בינה ותו״ם, עומדים זה כנגד זה בקומה שוה, דהיינו אחר שחזרו מנפילתם ועלו בחזרה אל הבינה, ואז זו״ן העולים עמהם, ז״א לוקח את אורות הימין מבינה, ומלכות את אורות השמאל בסוד איהו בנצח שהוא קו הימין. ואיהי בהוד שהוא קו השמאל. לכן זה מפסוק זה השער לה' דא צרי שהוא נקודת הבינה, המאירה אל זו״ן, ואינון תרי סמכי קשוט כיבינה מתפשטת עד הוד, וז״א יונק מימין שהוא נצח, ומלכות משמאל שהוא הוד. צדיקים יבאו בו דא צדיק וכו' איהו חירק תחות צרי, כי כל זמן שז״א קבל החסדים דימין דבינה בלי חכמה, ומלכות קבלה החכמה דשמאל דבינה בלי חסדים היו במחלוקת, כי קו ימין המחזיק בחסדים, רוצה לבטל את אור החכמה שבקו שמאל, ולהשליט את אור החסדים לבדו. וקו שמאל המחזיק באור החכמה, רוצה לבטל את אור החסדים שבקו ימין ולהשליט את אור החכמה לבדו, ומסבת המחלוקת הזו שניהם אינם מאירים כי אור החסדים שבקו ימין, חסר מאור החכמה והוא כגוף בלי ראש. ואור החכמה שבקו שמאל הוא חשך לגמרי, מפני שאין אור החכמה יכול להאיר בלי חסדים. ואין תקון למחלוקת זו אלא ע״י הזווג שנעשה על המסך דחירק שה״ס הקו האמצעי, הנתקן מן המדרגה התחתונה שעלתה אל המדרגה העליונה, שבבינה הוא המסך של זו"ן, ובזו״ן הוא המסך מנשמת הצדיקים העולה עם אח״פ דזו״ן בעת שחוזרים למדרגתם. וזה אמרו דא אות ברית בתרווייהו היינו יסוד קו האמצעי של נצח הוד המכריע בין שניהם. איהו חירק תחות צרי המכריע בין ב׳ הקוים ימין ושמאל המרומזים בשתי הנקודות של צרי. ואיהו שורוק קשורא דתרווייהו
שמצד אחד ממעט המסך הזה את ג״ר דקו שמאל, ומצד ב׳ הוא מרבה את אור החסדים, ובב׳ אלו הוא מכריח את הקו השמאלי להתייחד עם הקו הימני, ובזה נמצא אור ו״ק דחכמה דשמאל, מתלבש בחסדים שבקו ימין, וכן אור החסדים שבקו ימין מתיחד עם החכמה שבקו שמאל, ומתקשרים ב׳ הקוים ונכללים זה מזה ושניהם מאירים, כי אחד משלים את השני.
ובזה נתבאר ב׳ הנקודות: חירק, ושורוק שהוא מלאפום ו׳ ונקודה, אשר חירק ה״ס המסך הנכלל בקו ימין שהוא נצח, ושורוק של ו׳ ונקודה הוא יסוד. ושורוק של ג׳ נקודות ה״ס הוד שהוא קו שמאל, ומרמז שב' הנקודות, כתר חכמה, שהם נקודה א', ובינה תו״מ נקודה ב', הן זו על זו כמבואר אצל נקודת שבא, ונקודה השלישית של השורוק רומזת על המדרגה התחתונה הנכללת בהמדרגה העליונה בעת שאינה מכריעה בין ב׳ הנקודות העליונות ולכן הן כלן ג׳ נקודות זו תחת זו.
וזה אמרו (באות כ״ו) ובגין דא אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, והיינו השגת אור הג״ר, ויש ג' מיני ג״ר: ג״ר דנשמה, וג״ר דחיה, וג״ר דיחידה, וכלם בישסו״ת שה״ס הנקודות. דשכינתא מסטרא דצדיק דהיינו עטרת היסוד שורק לגבי בעלה וכו' בעת שמקבל ע״י המסך שלה ג״ר דנשמה. ואיהו סגול תחות תרין דרועין
בעת שעולה עמה ומשיגים ג״ר דחיה. ואיהו חולם לעילא בכתר, בעת שמשיגים ג״ר דיחידה.
וזה אמרו (באות כ״ז) ובגין דא אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה שע״י שהעלו אותה הבונים לבינה, נעשתה לראש פנה כלהו אמרין מאת ה׳ וגו' וזכו אל המוחין דפנים ועלה אתמר ראשך עליך ככרמל היינו כר מלא מכל טוב הן מחכמה והן מחסדים.