תוכן

כו) והנה בחינת זו דאבא, השיגה משה כשקיבל את התורה, כנודע שנובלת חכמה שלמעלה תורה, דהיינו יסוד אבא, המתפשט תוך ז"א, ואז הז"א נעשה בחינת משה. והנה משה זכה יותר, שגם ס"מ נתן לו חלק מן החיות שבתוכו, מה שלא נתן לאדה"ר. והטעם, שאדה"ר עדיין לא עשה מעשה תחלה, כדי שבזכותו יהיה ראוי לכל הבחינות ההם, אלא מתנה נתן לו, והנה כולם רצו ליתן לאדה"ר, אבל ס"מ לא רצה ליתן. אבל למשה שזכה במעשיו הטובים, אף הוא נתן לו מן החיות שבו מן הדין, כי כן ראוי לו, וז"ש רז"ל, כשעלה משה למרום, נתנו לו כל מלה"ש מתנות, ואף מה"מ מסר לו קטורת, דאי לא מנא ידע. וקשה מנ"ל דמה"מ מסר לו הקטורת, דילמא הקב"ה, או שאר מלה"ש. אך בהיות י"א סמני הקטורת חיות של מה"מ, וא"א שיתן לו, כי אם ברצונו. ולכן אי לאו דא"ל מרצונו מנא ידע, כי הוא יתברך אינו רוצה ליתן החיות שבתוך אחרים כ"א מרצונם. לכן בשעת המגפה, אמר לאהרן קח את המחתה, כי באותו חלק שנתנו לו מן החיות שבתוכם על ידי הקטרת, המשיך כל החיות שבתוכם אצלו, ונשארו כולם פגרים מתים, ובזה המגפה נעצרה. וז"ש לקחת מתנות באדם, ר"ל מה שלקחת מתנות, אז בהיותך כלול באדה"ר, כי אז היו מתנות, כי עדיין לא זכה אדה"ר במעשיו. עכשיו חזרת ושבית שבי, כי אחר שנסתלקו מאדה"ר, היו שבין כל האורות מידו, וכיון שבא משה, חזר ושבם מידם בכח מעשיו כדין, כי זהו לשון שבי, שהיא השבה בכח ובזרוע. ואף סוררים, היינו ס"מ וסייעתו נתנו לך, מה שלא רצו ליתן מתנה לאדם, ועכשיו שהיה בדין ובכח מעשיך, נתנו לך. וזהו לשון סוררים, כבן סורר ומורה. כי מעיקרא באדה"ר היו סוררים, והפצירו בם, ולא נתנו.