תוכן

כו) ולזה צוה מכל עץ הגן אכול תאכל, שיתקן ויהנה מכל שאר הבחינות, אבל מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, משום שבזה יתהנו הקליפות ממנה, ויהיה להם חיות. וסמך פסוק לא טוב היות האדם לבדו אל הציווי, לפי שמיד כשיצא הדבר מפיו, היה מוכרח שיאכל ויחטא, וירד (העשיה) למטה, כמאמרם ז"ל, נורא עלילה על בני אדם. לזה סמך לומר, ויאמר לא טוב היות האדם לבדו, אדם דיצירה לבדו בלא נוקבא. כי עד עתה עלה במחשבה, להיות כל העשיה נוקבא לזה, (דיצירה) אכן השתא בהכרח תרד העשיה למטה, ולא טוב שיהיה (יצירה) בלא נוקבא לבדו, לכן הקדים רפואה למכה, אז ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם דיצירה. ויבן ה' אלקים, כי ע"י בינה דיצירה היה זה, וזהו ויבן.