זהר

כו) עאלת את צ אמרה קמיה : רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא, בי חתימין צדיקים, ואנת, דאתקריאת צדיק, בי רשים, דכתיב כי צדיק ה' צדקות אהב, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה: צדי, צדי אנת, וצדיק אנת, אבל אנת צריך למהוי טמירא, לית אנת צריך לאתגליא כל כך, בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא. מ"ט, נ איהי, אתיא י דשמא דברית קדישא ורכיב עלה ואתאחד בהדה. ורזא דא, כד ברא קב"ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו. ובג"כ אנפוי דיוד מהדר לאחורא כגוונא דא צ, ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא צ, אסתכל לעילא כגוונא דא צ אסתכלת לתתא כגוונא דא צ אמר לה קב"ה: תו, דאנא זמין לנסרא לך, ולמעבד לך אפין באפין, אבל באתרא אחרא תסתלק. נפקת מקמיה ואזלת.

פירוש הסולם

כו) עאלת את צ' וכו' : נכנסה אות צ'. אמרה לפניו: רבון העולם, טוב לך לברוא בי את העולם, שבי חתומים צדיקים, ואתה שנקרא צדיק, אתה רשום בי, שכתוב, ​כי צדיק ה' צדקות אהב, וראוי לברוא בי את העולם. אמר לה: צדי, צדי את וצדיק את, אבל את צריכה להיות נסתרת, אין את צריכה להתגלות כל כך, להתחיל בך בריאת העולם, בשביל שלא לתת פתחון פה לעולם. מהו הטעם שצריכה להיות נסתרת, הוא מפני שנ' היתה, ובאה הי' של השם, שהוא ברית הקדוש, ורכבה על הנ' ונתאחדת עמה. ונעשתה צ'. וסוד הדבר הוא, כי כשברא הקב"ה את אדם הראשון, שה"ס ז"א, ב' פרצופין בראו, דהיינו פרצוף זכר ופרצוף נקבה דבוקים זה לזה באחוריהם. ומשום זה פניה של הי' מוחזרת לאחור, מן הנ', כעין זה, צ', שהי', פניה לצד זה, והנ', פניה לצד אחר, ואינם מוחזרים פנים בפנים, כעין זה צ אלא הי' מסתכלת למעלה כעין זה צ, והנ' מסתכלת למטה כעין זה צ'. עוד אמר לה הקב"ה : אני עתיד לנסור אותך, דהיינו להפריד דבקות אחור באחור שבך, ולעשות אותך בחיבור של פנים בפנים, אבל במקום אחר תתעלה להיות כן, ולא מיד, בהתחלת בריאת העולם. שצריכה אז להיות אחור באחור, שיורה שהארתה נסתרת. וע"כ אין לברוא בה את העולם. יצאה אות צ' מלפניו, והלכה לה.
ביאור הדברים, כי אחר שראתה הצדי' שהת' נדחתה מפני הדינין הקשים שבה, והש' מפני אחיזת הס"א שבה. מצאה עוז לחשוב שהיא ודאי ראויה למברי בה עלמא, כי גם לה מעלת החותם כמותן, ונוסף עליהם, שאין בה שום אחיזה אל הס"א. וז"ש בי חתימין צדיקים, דהיינו חותם אות ברית קודש, ע"י מילה ופריעה, הדוחה כל החיצונים. ואנת דאתקריאת צדיק בי רשים, כי גם הקב"ה שהוא הבינה, נתקנה בסוד צדיק וצדק כמו הז"א, שהם ג"ר דבינה שנתתקנו באו"א, בסוד האי שביל דאבא, בהאי נתיב דאמא יתיב. ובסוד כתרין רחימין דמתחבקין תדיר בזווג דלא פסיק לעלמין. דכתיב צדיק ה' צדקות אהב, צדיק, רומז על יסוד דאבא. צדקות, רומז על יסוד דאמא, שהיא בחינת נצח והוד הנקראים צדקות ה', ומשום שהצדיק צדקות אהב, ע"כ זווגייהו לא פסיק לעלמין. וע"כ אמרה: אני ראויה למברי בי עלמא, ועל ידי מדתי יתקיים העולם בדרך בטוח אל גמר התיקון.
וז"ש, אמר לה, צדי, צדי אנת, וצדיק אנת: אות צדי היא יסוד דז"א, וכשהיסוד כלול יחד עם הנוקבא נק' צדיק. כי ט"ס דז"א הן מי' עד צדי, והק' היא התחלת הנוק', כנ"ל, וכשהנוקבא דבוקה ביסוד, הרי הק' דבוקה בצדי, ונק' אז היסוד, צדיק. וזה ששיבח אותה הקב"ה, צדי אנת, במקומך ביסוד ז"א. וצדי אנת במקומי, כי את רשומה בי, בזווג דלא פסיק, כדברך. וגם צדיק אנת, כי גם הנוקבא כלולה בך, בסוד ק' של אחר הצדי. ועכ"ז אינך ראויה למברי בך עלמא. כמ"ש והולך.
וז"ש, אנת צריך למהוי טמירא לית אנת צריך לאתגליא כל כך וכו' מ"ט נ' איהי: פי' כי היסוד דז"א כולל עמו הנוקבא, שהיא הק' בסוד צדיק, כמו שרמז לה הקב"ה, צדיק אנת. וכשהנוקבא כלולה בו בציור הצ', היא מצטיירת בו כאות נ'. כי הנ' היא בחינת גבורה דז"א, כי י' כ' ל' הן ג"ר כח"ב, ומ' נ' הן חסד וגבורה. ועל נ' זו נאמר אני בינה לי גבורה (משלי ח). כי בגדלות בעת שהחג"ת נעשים לחב"ד כנודע, נעשית גבורה זו לבינה. ובעת קטנות שאבא הוציא אמא לחוץ, נעשית הבינה לגבורה לנ', וע"כ רמיז בה נפילה, כי נופלת מבחינת ג"ר לו"ק מכח אבא שהוציא בינה וזו"ן לחוץ מהראש.
וזה אמרו לית אנת צריך לאתגליא כל כך, בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא מ"ט נ' איהי, אתיא י' דשמא דברית קדישא רכיב עלה ואתאחד בהדה, כלומר, הנוקבא הכלולה בצ' היא ציור אות נ' שבה, שהיא גבורה מבחינת בינה הנופלת, והי' שבה היא יסוד דז"א עצמו, שהוא שמא דברית קדש. והן עומדות בציור אחור באחור, אשר אחוריהן דבוקים זו בזו ופניהן מגולים לצד חוץ, כי פני הי' מסתכלת לחוץ ולא לצד הנ', וכן פני הנ' מסתכלת לצד חוץ ולא לצד הי', שזה רומז שיש אחיזה באחוריים שלהן, וע"כ צריכים אחוריהן להיות נסתרים, בסו"ה ואחוריהם ביתה (מלכים ז'), כדי שלא יתאחזו בהן החיצונים. וז"ש לית אנת צריך לאתגליא כל כך בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא, כי מתוך שיש חסרון באחוריים שלך, הנך צריכה להיות בהסתר, כדי שלא לתת פתחון פה אל החיצונים להתאחז שם בין הדבקים, וע"כ אינך ראויה למברי בך עלמא, כי גם בך תצויר בחי' אחיזה לקלי', ומכח צ' זו, שהיסוד והמלכות הם בה אב"א, יצא גם אדה"ר אב"א, בסוד דו פרצופין, וז"ש ורזא דא כד ברא קב"ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו.
וז"ש, תו דאנא זמין לנסרא לך ולמעבד לך אפין באפין אבל באתרא אחרא תסתלק : פירוש, שמא תאמר, אפשר לי למברי בך עלמא בבחינת פב"פ, כמו שאנא זמין לנסרא לך אח"כ ולעשותך פב"פ. גם זו אינה טענה, כי גם בעת שאתקן לך פב"פ עם הנוקבא, הנה גם אז לא יהיה זה במקומך למטה, אלא רק על ידי עליה למקומי למקום או"א עלאין, וכיון שהפב"פ לא יתוקן במקומך, הרי גם אז תהיה אחיזה לקלי' בדרגתך, וע"כ אינך ראויה למברי בך עלמא. וז"ש, תו, עוד יותר מזה, דאנא זמין לנסרא לך ולמעבר אפין באפין אמת הוא שאני עתיד לנסרא לך ולעשותך פב"פ, אכן לא תהיה זאת במקומך אבל באתרא אחרא תסתלק זה יהיה במקום אחר, דהיינו במקום או"א, כי אז תעלה ותלביש לאו"א, אבל במקומך עצמך לא יתוקן זה עד לגמר התיקון. ואיך אברא בך העולם, בעוד שגם בך יש אחיזה לחיצונים. 
[1 - ד"ה עוד, 2 - ד"ה ודבר, 3]