זהר

כו) ר' אלעזר פתח ואמר, קרב אתה ושמע וגו'. ת"ח, בשעתא דאתייהיבת אורייתא לישראל, כלהון קולות אשתכחו. וקב"ה יתיב על כורסייא, ודא מגו דדא אתחזי, ומלולא דדא נפיק מגו עלאה דעליה, ודא הוא רזא דכתיב, פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר מתוך האש, דמלולא נפקא, ומליל מגו אשא ושלהובא, דדחי ליה לבר, בדפיקו דרוחא ומייא, דיהבין חילא. דאשא ורוחא ומייא, מגו שופר, דאיהו כליל לכלהו נפיק. וישראל אתרחיקו מדחילו דא.

פירוש הסולם

כו) ר' אלעזר פתח וכו': רא"פ ואמר, ​קרב אתה ושמע וגו'. בוא וראה בשעה שנתנה התורה לישראל, כל הקולות נמצאו, דהיינו מבינה ומז"א וממלכות, שבינה נקראת קול פנימי, וז"א קול חיצוני, והמלכות קול דברים. והקב"ה ישב על הכסא, שהוא מלכות, וזה מתוך זה נראה, שהז"א נראה מתוך המלכות, והדיבור של זה, של המלכות, יצא מתוך העליון שעליו, שהוא ז"א, וזהו סוד שכתוב, ​פנים בפנים דבר ה' עמכם מתוך האש. שז"א ומלכות היו פב"פ, והדבור יוצא ודיבר מתוך האש והשלהבת, שהוא קו שמאל, שדחה הדבור לחוץ, מז"א, על ידי הדפיקה של רוח ומים, שהם קו אמצעי, וקו ימין, הנותנים כח אל השמאל, ונמצא הדבור שהיא המלכות יוצא מכל ג' הקוין דז"א. כי אש רוח ומים, שהם ג' קוין דז"א יצאו מן ​השופר, שהוא בינה, שהוא הבינה, כולל את כולם. וישראל נתרחקו מתוך היראה הזו.