זהר

כה) וקלא דהוה נפיק מנייהו, הוה כליל לון, ודא ו', כליל ו׳ זמנין דכתיב טוב בששת ימי בראשית, ואיהי הוה סלקא מנייהו באת י׳, ו׳ זמנין י׳ אינון שתין. אשתכח דאיהי י׳ אמירן ב דלא הוה סליק לע״ב שמהן ה״ה תרין דבורין ובהון עשר, הא תריסר. ו' הוא סליק באת י׳ ו׳ זמנין י׳ דאינון שתין הא ע״ב.

פירוש מעלות הסולם

כה) וקלא דהוה נפיק וכו׳: והקול שהוא אור של חסדים, שהיה יוצא מהם היה כולל אותם, כי ה״ס הקו האמצעי המייחד אותם עם הקו הימין ומכריע ביניהם ומגלה הארתם, וזהו ו' שבין ב׳ ההין של שם הוי״ה, כוללת ו' פעמים טוב, שנאמר בששת ימי בראשית, והיא היינו הו׳ שה״ס ז״א, היה עולה מהם ע״י הארת ג״ר והמוחין שקיבל, באות י׳, שה״ס הארת חכמה שנקראת י׳, ו' פעמים י׳ הם ששים, כי עלו לישסו״ת שהם ז״ת דבינה, וכל אחד מששת הקצוות דז״א נשלם לעשר. נמצא שהיא עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שלא היה עולה עדיין לע״ב שמות, שה״ס מוחין דחיה שהיא חכמה, כי במוחין דישסו״ת שהם מוחין דנשמה המאירים בימי החול שהם ששת ימי בראשית, עיקר השליטה היא לאור החסדים, ובעת שסוד ה״ה הן ב׳ דבורים, ובהם עשרת הדברות, דהיינו בעת שזו״ן עלו למקום או״א עלאין, הרי הן י״ב, הרומז על י״ג תקוני דיקנא, שהם י״ב וחד דכליל לון ונודע דאו״א בדיקנא אתכלילו, ויש בהם הארת חכמה, ואז ו׳ הוא עולה באות י׳ ומקבל הארת החכמה, ונעשו ו׳ פעמים י׳ שהם ששים, וי״ב הרי ע״ב.
פירוש: יש ב׳ בחינות מוחין דגדלות בזו״ן, הנקראים גדלות א׳ וגדלות ב׳, אשר בגדלות א׳ עולים רק או״א עלאין לראש א״א, ולא ישסו״ת, ואע״פ שנעשו לפרצוף אחד מ״מ נשארו ישסו״ת בגוף א״א, אלא שנתעלו למקום או״א עלאין שמקודם לכן, דהיינו שהם מלבישים לא״א מפה עד החזה, ולכן מצד אחד נעשו ישסו״ת לבחינת ראש א״א, ומשפיעים הארת חכמה לזו״ן המקבלים מאו״א עלאין, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או״א עלאין העומדים עתה בראש א״א וכן ישסו״ת עצמם עלו למעלה מחזה דא״א ששם מאיר הראש דא״א כמו שמאיר לאו״א טרם שעלו, ומשום זה הם משפיעים מוחין שלימים דג״ר אל זו״ן, כי ע״י מוחין אלו מתעלים זו״ן ועולים אל מקום ישסו״ת שמקודם לכן דהיינו מחזה עד הטבור. אמנם מצד שני להיות שעדיין עומדים זו״ן למטה מפרסא שבחזה דא״א ומלבישים רק למקום ישסו״ת שהם ז״ת דבינה, לכן נבחנים אלו המוחין רק לבחינת ו״ק דגדלות כי לא יכולים לקבל בחינת ראש דגדלות להיותם נמצאים למטה מפרסא שבחזה דא״א והארת חכמה שהם מקבלים מישסו״ת נבחנת להארה שמאירה רק בעת הזווג שישסו״ת ואו״א נעשו לאחד ועיקר השליטה היא לאור החסדים, ולכן נבחנת מדרגה זו למוחין דנשמה.
וזה אומרו (בסוף אות כ״ד) הא ב׳ דבורין דכלילן בהון עשר, היינו בעת גדלות א׳ נקראים הג״ר שהם כלולים ולא מגולים לגמרי, ולכן וקלא דהוה נפיק מנייהו וכו' כליל ו׳ זמנין דכתיב טוב בששת ימי בראשית, שהם מוחין דנשמה המאירים בימות החול, ואיהי הוה סלקא מנייהו באות י׳ ו' זמנין י׳ אינון שתין דהיינו שזו״ן עלו למקום ישסו״ת שהם ז״ת דבינה והשיגו ו״ק דגדלות, אשתכח דאיהי י׳ אמירן, שהם או״א עלאין שה״ס עשרה מאמרות שבהם נברא העולם דלא הוה סליק לע״ב שמהן, אשר הארת חכמה שהאירו או״א עלאין שעלו לראש א״א והאירו לישסו״ת וישסו״ת לזו״ן לא האירה הארת ע״ב שהיא מוחין דחיה לזו״ן מחמת שעיקר השליטה במוחין דנשמה הוא לאור החסדים, והארת החכמה מאירה רק בשעת הזווג ואינה קבועה. ה״ה ב׳ דבורין ובהון עשר דהיינו בגדלות ב׳ שגם ישסו״ת עולים לראש א״א וג״ר דזו"ן עולים למקום או״א עלאין למעלה מפרסא שבחזה דא״א ומקבלים הארת חכמה מישסו״ת שהם למעלה בראש א״א הא תריסר הרי יש לזו״ן המוחין של י״ג תקוני דיקנא דא״א המאירים למקום או״א עלאין שזו״ן מלבישים שם, ו' הוא סליק באת י׳ ו׳ זמנין י׳ דאינון שתין הא ע״ב כי אז מאירים זו״ן במוחין דחיה שהיא חכמה כמו או״א עלאין וישסו״ת בסוד מ״ב ברישא וע״ב בגופא.