תוכן

כד) ואמנם יען מצאנו בדברי חז"ל בענין הזה שתי בחי': אם בחינת נחש שבא על חוה הנקבה. ואם בחי' שפחה כי תירש גבירתה, ומזדווגת עם צדיק עליון. כנזכר בפרשת בשלח בדף ס' סוף ע"ב, בפרשת ויאמר אם שמע תשמע כו'. וזה ביאורם: כי כאשר ישראל חוטאים, ועולה הפגם עד ז"א, כפי ערך החטא ההוא, ואז נכללים הקליפות, עד בחי' שם אלהים קדושים שמחוץ לז"א, ויש יכולת לזכר של הקליפות, להדבק ולכלול עצמו עם שם אלהים קדושים, המקיף ביסוד דז"א, וכאשר מזדווג עם נוקביה, אז נחשב כי הנחש בא על חוה, וטעמה טעם מר ממות. וכאשר החטא אינו כל כך חמור, ואינו פוגם רק בנוקבא דז"א, אז הנקבה של הקליפה לבדה, יש בה כח להכלל ולהאחז בשם אלהים קדושים, אשר בנקודת ציון, שהוא יסוד הנקבה. ואז נאמר, ושפחה כי תירש גברתה, כי היסוד הזכר משפיע לחוץ, ויונקת משם השפחה הטמאה. וזכור שתי בחינות אלו. אבל כבר הודעתיך, כי ח"ו אין הכונה לומר שהקליפה עצמה עולה עד שם, לא בז"א, ולא בנוקביה ח"ו, רק שבערך שנכללין הקליפות ההם באותו אלהים קדושים, אשר עומד מחוץ לספירות, מסוף העשיה עד רום האצילות, לכן אנו אומרים כי ח"ו נחשב זה, כאלו ח"ו בא נחש על חוה, או כאלו שפחה תירש גבירתה. וזהו סוד מ"ש בפרשת ויקהל דף קצ"ה ע"ב, ענין נחש דפתי לאתתא, ועאל בין קלא לקלא כו'. והם יסוד שבו ויסוד שבה, ומפסיקין ועומדין בין זה לזה, ולוקחים השפע ע"ד הנזכר.