זהר

כד) עאלת את ש קמיה, אמרה קמיה: רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקרי שמך שדי, ויאות למברי עלמא בשמא קדישא. אמר לה: יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת, אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא, דבגין דלא יתקיים שקרא אלא אי יטלון לך ק ר.

פירוש הסולם

כד) עאלת את ש' וכו' : נכנסה לפניו אות ש'. אמרה לפניו : רבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקרא שמך שדי, ויפה לברוא את העולם בשם קדוש. אמר לה : יפה את, וטובה את, ואמיתית את, אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עמהן, איני רוצה לברוא את העולם בך, כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות ק' ר' יקחו אותך.
ביאור הדברים, ב' סיומין יש לה לנוקבא. הא' נק' מלכות דמלכות, והיא הת', וסיום הב' נק' יסוד דמלכות, והוא הש'. והענין הוא, כי בהיותה בלי בנין מאו"א, נבחנת הת' לסיומא, שהיא דינא קשיא, כמ"ש לעיל בדיבור הסמוך. ובהיותה בבנין פרצוף ע"י או"א עילאין, נעשית בסיום שלה אות ש', אשר ג' הראשים של הש' מורים על הארת חג"ת דאמא, שמקבלת ע"י הז"א, בנקודת הסיום שלה. בסו"ה ​באר חפרוה שרים וגו' (במדבר כ"א). כי ע"י הארה זו נעשית כלי לקבל מאה ברכות מז"א, בסוד  ​אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (סנהדרין כ"ב.), כי נעשית בזה לבית קבול, לקבל מאה ברכאן מהיסוד דז"א. וע"כ נקרא הסיום הזה בשם נקודה האמצעית דישובא, כי כל ישוב העולם ממנה בא, ונק' ג"כ בשם יסוד הנוקבא.
ולפיכך נק' אות ש' אות אמת כמו הת', וכן נק' חותמא דמלכא כמוה. כי מלת חותם היא רבת משמעות. הא', מורה על סיום הפרצוף, כמו חותם המלך, הבא בסיום הכתב, הנכתב בשם המלך. והב' הוא, כי חותם המלך הוא כמו המלך עצמו כמ"ש בתקונים (תקון כ"ב), הכי דחילין מרשימו דחותמא דמלכא כאילו הוי מלכא. ומטעם זה נקרא החותם אות אמת, כי ע"כ כל האמתיות ניכרת מתוך החותם. אמנם עולה מעלת הש' על הת', כי הש' נק' בסוד השם שד"י. שפירושו: ​שאמר לעולמו די ואל תתפשט יותר (חגיגה י"ב.). ומורה בזה על בנין העולם מבחינת הישוב שנסתיים רק בש', ובה אמר לעולמו די, ואל תתפשט בבחינת הת'. וע"כ נקראת נקודת הסיום דש' בשם נקודה אמצעית דישובא.
וזו טענת הש', ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקרי שמך שד"י כי אחר שראתה שדחה הת' משום מדת הדין הקשה שבה, חשבה הש' בעצמה, שהקב"ה יבחר את מדתה למברי בה עלמא, שהרי יש לה כל המעלות של הת', כי גם היא חותם המלך, וגם היא אות אמת. ועוד לה מעלה נוספת, כי בה נק' השם שד"י, כי היא נבחרת לסיומא דנוקבא לבחי' ישוב העולם, ולא הת', ע"כ מצאה עוז בעצמה לבא לפני הקב"ה שיברא העולם במדתה.
השיב לה הקב"ה, לש', אע"פ שמעלתך גדולה מאד, כמו שאמרת, הנה דוקא משום זאת, הלעומת שלך בקליפה מתחזק ביותר. כי לא היה מתקיים שקרא בעולם, אם לא היו נטלין לך ב' האותיות דזיוף ושקר של הקלי', שהם ק' ר'. פי', כי ב' מקורות הן אל הס"א ולכל הקלי': האחד הוא בחינת הארה דקיק, שהקדושה בעצמה מאירה להן כדי להיות לה קיום, שלא תתבטלנה כל זמן שיש צורך בהן להעניש את הרשעים. ומצד זה אין בנינן גדול כי ההארה מועטת מאד, והוא רק כדי חיותן בלבד, שהזכר דקלי' הוא בבחי' ו"ק בלי ראש, והנוק' רק בבחינת נקודה בלי התפשטות כלל. וכבר ידעת שהארה דקיק זו נמשכת להן ע"י אות ק', שבזה התחלת כחן להדמות אל האדם דבי"ע דקדושה, כקוף בפני אדם. שה"ס ​זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז'). ומקור ב' אל הס"א, הוא מחמת קלקול התחתונים. שע"י מעשיהם הרעים מוציאים אורות דקדושה אל הקליפות, שהקלקול הראשון היה בחטא דעצה"ד, שמכח זה נעשה להן בנין גדול בה' פרצופין ובאבי"ע, כמו שיש לקדושה.
והמקור הב' הזה הוא אות ר', שזה מורה שעולות ומתאחזות עד הבינה דמלכות שהיא אות ד', כי נתבאר לעיל שכ"ב האותיות של המלכות נחלקות בה, לבינה ז"א מלכות, שהיחידות בינה, והעשרות ז"א, והמאות מלכות. ונמצאת הד' של כ"ב אותיות דמלכות עומדת בהתחלת ז"ת דבינה שלה, כי אב"ג הן ג"ר ומהד' ואילך עד הט' הן ו"ק דבינה שבמלכות.
וסוד הד' זו מורה על בחינת העוני והמסכנות שבמלכות בכללה, כי לית לה למלכות מגרמה ולא מידי, אלא ממה דיהיב לה בעלה ז"א, כנודע. ומדתה זו נרשמת בסוד הד' שלה. כי במילואה היא דל"ת מלשון דלות וריקנית, ויש לה לד' בחי' זוית בולטת בגגה, שזה מורה על בליטת החסדים שבה, שהד' לוקחת מן הג' שמלפניה, שג' זו היא מג"ר דבינה שלה, המקבלת מבחי' שכנגדה בז"א, והוא מבחינה שכנגדה בבינה, ששם החסדים בשפע גדול. וע"כ נק' ​ג' מלשון גומל חסדים, (שבת ק"ד). כי הוא גומל חסד עם הד' דלית לה מגרמה ולא מידי ומשפעת לה חסדים בשפע. ובליטת חסדים זו, נרמזה בזויות שבגגה של הד'.
אמנם הלעומת של המלכות דקדושה, הוא נרגן מפריד אלוף, שה"ס דל גאה ואינה רוצה להיות מקבלת מהג' ולהיות נכנעת אליה, אלא שמתיימרת להיות ראש בגאוה גדולה, וע"י פגם זה נמחקה הזוית מן הד', שהיא בליטת חסדים שבה, ונעשתה דל ורש, כי מחיקת הזוית מן הד' עושה אותה צורת ר' דהיינו רש, שז"ס​ גם במלכותו נולד רש (קהלת ד'). והיחוד של הז"א ונוקבא דקדושה הוא בסוד אח"ד, כי א"ח הוא ט"ס דז"א, והוא משפיע מן ג' דבינה אל ג' דמלכות, שעי"ז נעשית המלכות בסוד ד' בזוית בולטת בחסדים בשפע, ועי"ז נעשים הזו"ן לבשר אחד ביחוד גמור. ונמצא בעת שהתחתונים מקלקלים מעשיהם נותנים כח למלכות דס"א להתאחז בד' שהיא המלכות. למחוק הזוית הבולטת בחסדים, ולעשותה ר', ואז נעשה מאח"ד אח"ר, ואלהים אחרים נאחזים בזו"ן דקדושה. שז"ס ​ונרגן מפריד אלוף (משלי ט"ז).
ואז נבחן שק"ר דס"א הנ"ל חומסות להן את חותם הש', שהיא אות אמת, ויסוד הנוקבא, שהיא בית הקבול של יסוד דז"א, כנ"ל, הנה עתה הגיע זה לאל אחר דס"א, כי נבנה בש' זו בחי' יסוד אל הנוקבא דס"א, וגדל ע"כ הס"א בע"ס שלמות עם ראש, ובחינת הש' שעשקה נעשית לה לנקודה דחורבא, כי מחורבן הקדושה נבנה הס"א, ומכאן נבנו האבי"ע דאדם בליעל. והנה נתבאר, איך ק"ר הן ב' מקורות של הס"א, וע"כ נק' אתוון דזיופי, כי הס"א זייף אותן על דרך הנ"ל, כדי להחריב הבנין ויחוד דקדושה, כדי להבנות מחורבן הקדושה, כנ"ל, והוא בעיקר, ע"י שהמשיכה להן את הש', שהיא צורת היסוד דנוק', אל חלקן ורשותן ע"י הזיוף של הד' לר', שזייפו אחד לאחר, ונעשה בנין לפרצופי אלהים אחרים. הרי שלא היו מתקיימים שקרא וזיוף בבנין גדול כל כך, אם לא היו ק"ר דס"א חומסות להן את הש'.
וזה שהשיב לה הקב"ה לש', יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת, אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא, דבגין דלא יתקיים שקרא אלא אי יטלון לך ק"ר דהיינו כמבואר, שלא היה בנין לזיוף ולשקר דס"א אם לא היו חומסות להן את הש', ולפיכך אין לברוא את העולם על ידי מדתה, כי הלעומת שלה שקולה כנגדה, ואין גמר התיקון בטוח על ידה.