זהר

כג) חשך, הוא אשא אוכמא תקיף בגוון, אשא סומקא תקיף בחיזו, אשא ירוקא תקיף בציור, אשא חיוורא דכליל כלא. חשך תקיף בכל אשין, ודא אתקיף לתה"ו. חשך הוא אשא, ולאו איהו אשא חשוכא, בר כד אתקיף לתהו, ורזא דא ותכהנה עיניו מראות ויקרא את עשו וגו'. חשך פני רע דאסבר אנפין לרע, וכדין אקרי חשך, דשרי עליה לאתקפא ליה, ורזא דא וחשך על פני תהום.

פירוש הסולם

כג) חשך הוא אשא אוכמא תקיף בגוון, אשא סומקא תקיף בחיזו, אשא ירוקא תקיף בציור, אשא חוורא וכו': ​חושך, הוא אש שחורה החזקה בצבע. כי שום צבע לא ישלוט לשנות את צבע השחור. והוא אש אדומה החזקה במראה. כי צבע האדום בולט למראה העין יותר מכל הצבעים. והוא אש ירוקה החזקה בציור. ששלימות כל ציור הוא ע"י צבע הירוק. והוא אש לבנה, שהוא צבע שרשי לכל הצבעים. פירוש, כי אחר שביאר ב' הבחינית תהו ובהו, בא לבאר עתה את בחינת החשך מה הוא. וצריך שתדע שיש כמה כינוים להעשר ספירות שהם חו"ב תו"מ. כי שמותיהן משתנות לפי ענינן ולפי פעולתן. ומבחינת יסודות הספירות מכונים החו"ב תו"מ: מים, אש, רוח, עפר. ומבחינת המסך והמלכיות שבהספירות מכונים החו"ב תו"מ ד' גוונים: לבן, אדום, ירוק שחור. ומבחינת יחס שאר הספירות אל הגוונים הבאים ממלכיות, מכונים החו"ב תו"מ: כולל, חיזו, ציור, גוון.
גם תדע, שבדרך כלל, מיוחס הצמצום א' לספירת החכמה, והצמצום ב' לספירת הבינה. והוא מטעם, כי הצמצום ב' לא עלה אלא עד מקום בינה, ולא כלום לחכמה שלמעלה הימנה, וע"כ נשארה החכמה בבחינת צמצום הא'. ומבחינה הזו נבחן יסוד ספירת החכמה למים, שרומז שאין שם שום כח צמצום ודין. ויסוד ספירת הבינה נבחן לאש, שכל הדינים מתעוררים הימנה. ולפיכך מבאר הזוהר את בחינת התהו שהוא מים ושלג, מטעם היותה בחינת צמצום א' המיוחס לתהו, שה"ס מים. ואת החשך שהוא צמצום ב', מבארו הזוהר שהוא אש, להיותו מיוחס לבינה שה"ס אש. והנה נתבאר למה נבחן החשך בשם אש.
ועתה נבאר החו"ב תו"מ המכונים ד' גוונים, וחו"ב תו"מ המכונים כולל וחיזו וציור וגוון. וכבר ידעת שהגוונים באים מהמסך שבמלכות, מסוד זווג דהכאה שבה, המעלה ע"ס חו"ב תו"מ ממטה למעלה הנקרא ראש, וע"ס חו"ב תו"מ ממעלה למטה הנקרא גוף. וכמו שביאר הזוהר (לעיל דף ד' אות א) דאצטבעו נוונין לתתא שרק בהע"ס שממעלה למטה הנק' גוף, יצאו ד' גוונים חו"ב תו"מ, ולא בע"ס דראש, מטעם שהגוונים ממלכות באים, ולהיותה הסבה לחו"ב תו"מ דגוף, לכן נצטבעו בגוונים, משא"כ בהראש, שהיא למטה ממנו, אין הדין שבה יכול להתעלות למעלה ממקום מציאותו עש"ה.
ולפיכך החו"ב תו"מ דע"ס דראש מכונים בשם: כולל, חיזו, ציור, גוון. החכמה היא בחי' כולל ושורש לבד, ואין בה אפילו חיזו מהגוונים, ובבינה יש עכ"פ בחינת חיזו, ובת"ת יש בחינת ציור הקרוב יותר לבחינת גוון, וגוון ממשי הוא רק בהמלכות של ראש, כי בחינת הגוון להיותו דין אינו יכול לעלות למעלה ממקומו.
והנה ד' הבחינות האלו שבחו"ב תו"מ דראש, מראות כחן ושליטתן גם בד' גוונים לבן אדום ירוק ושחור, שבחו"ב תו"מ דגוף. וז"ש אשא אוכמא תקיף בגוון כי המלכות דגוף נבחנת לגוון שחור, ונמשך לה כח מיוחד מבחינת גוון שלה, בבחינתה בחו"ב תו"מ דראש, ע"כ שליטתה גדולה בבחינת הצבע, שאינה מקבלת שינוי ע"י שאר הצבעים. אשא סומקא תקיף בחיזו הבינה דגוף שהיא בגוון אדום, שליטתה גדולה בבחינת החיזו שמקבלת מבחינתה בחו"ב תו"מ דראש. אשא ירוקא תקיף בציור הת"ת דגוף, שהוא בגוון ירוק, שליטתו גדולה בבחינת הציור שמקבל מבחינתו בחו"ב תו"מ דראש. אשא חוורא דכליל כלא החכמה דגוף שהיא בצבע לבן, כליל כלא, כי מקבל שליטה מבחינתו בחו"ב תו"מ דראש, והוא נעשה ג"כ בגוף לבחינת שורש לכל הצבעים.
חשך תקיף בכל אשין ודא אתקיף לתהו: חשך הוא חזק בכל מיני האש, והוא מתקיף את התהו. כלומר, שהוא הכולל של כח הדין של כל ד' אשין שבבינה, וע"כ החשך מתקיף ומתגבר על המלכות דתהו, כי מעביר כח הדין דתהו מהמלכות, וממתיקה במדת הרחמים שבה. כי מתחילה הבינה קולטת בתוכה את המלכות דתהו, ואח"כ היא מהפכת המלכות הזו למדת הרחמים שבה. אתקיף, פירושו שלוחם עמו כדי להכריעו. והוא מלה"כ ​ואם יתקפו האחד (קהלת ד' י"ב) וכן מתקיף לה הנמצא בגמרא. וז"ש ודא אתקיף לתהו כלומר שמתגברת על התהו ומעבירה כח הדין ממנו.
חשך הוא אשא, ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו וכו'. חשך הוא אש, הנושא ד' גוונין הנ"ל, ואינה אש חשכה רק בעת התקפתה את התהו. כלומר כי חשך בעצם הוא הבינה הנקראת אש, והחו"ב תו"מ שבה, הם מלובשין בד' גוונין הנ"ל: לבן אדום ירוק ושחור, שהם אינם אשא חשוכא. ומה שנק' חשך, שהמשמעות הוא אשא חשוכא, ואומר שהיא נקראת בשם זה, רק בעת פעולתה להתקיף את התהו ולהמתיקו במדת הרחמים שבה. וז"ש ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו. שאינה אש חשיכה, רק כשמתקפת את התהו. והיינו רק בעת שמעבירה מדת הדין של התהו. וז"ש ורזא דא ​ותכהנה עיניו מראות ויקרא את עשו וכו' כי יצחק ה"ס הבינה, כי האבות הם חב"ד, ובעת שרצה להכניע את עשו, הוכרח להשתתף אז עם בחינת המלכות, שעי"ז ותכהנה עיניו מראות, דהיינו שהבינה עצמה נתמעטה מכח השתתפותה עם המלכות, בסוד אשא חשוכא, ואז קרא את עשו שהוא כה הדין שבתהו כדי להכניעו תחת הקדושה. הרי שבעת פעולת הבינה להכניע את התהו, היא נבחנת לאשא חשוכא.
חשך פני רע, דאסבר אנפין לרע, וכדין אקרי חשך, דשרי עליה לאתקפא ליה: הפנים של רע הוא חשך, ויצחק שהסביר פנים לרע, לעשו, נקרא אז חשך, ששורה עליו בכדי להתקיף אותו. פירוש, הוא מבאר הכתוב ותכהנה עיניו מראות, מפני שיצחק הסביר פנים לעשו שהוא רע, ע"כ קפץ עליו פני רע, שהוא חושך. ולמה הסביר פנים לעשו, הוא משום דשרי עליה לאתקפא ליה, ששרה עליו כדי להתקיפו. כי בהשראתו עליו נמצא מתקיף אותו ומכניעו. וכיון שהוא שורה על הרע כדין אקרי חושך. ומכאן ראיה שאין הבינה נק' בשם חשך, אלא בעת שפועלת להמתיק כח הדין דתהו מהמלכות, כי אז בהכרח היא נמצאת שורה על התהו כדי להכניעו, שמשום זה היא נחשכת ונעשית לאשא חשוכא.