זהר

כג) כד בעא למברי עלמא, אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו.שריאת את ת למיעל ברישא, אמרה, רבון עלמין: ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא חותמא דגושפנקא דילך, אמת, ואת אתקריאת אמת, יאות למלכא למשרי באות אמת, ולמברי בי עלמא. אמר לה קב"ה יאות אנת וזכאה אנת, אלא לית אנת כדאי למברי בך עלמא, הואיל ואנת זמינא למהוי רשים על מצחין דגוברין מהימנין, דקיימו אורייתא מא ועד ת, וברשימו דילך ימותון. ועוד, דאנת חותמא דמות, הואיל ואנת כך, לית אנת כדאי למברי בך עלמא. מיד נפקת.

פירוש הסולם

כג) כד בעא למברי וכו': כשרצה לברוא את העולם, באו כל האותיות לפניו מסופן לראשן, והתחילה אות ת' להכנס בתחילה. אמרה רבון העולמים: טוב לפניך, לברוא בי את העולם, כי אני חותמת הטבעת שלך שהיא אמת, כלומר, אות אחרונה שבמלה אמת. ואתה נקרא בשם אמת. יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם. אמר לה הקב"ה : יפה את, וישרה את, אבל אין את ראויה לברוא בך את העולם, משום שאת עתידה להיות רשומה על מצחותיהם של אנשי האמונה, שקיימו את התורה מן א' עד ת', ​וברשימתך ימותו (כמ"ש שבת נ"ה.) ועוד, שאת חותם המות, כלומר שת' היא אות אחרונה גם במלה מות. ומשום שאת כך, אין את ראויה לברוא בך את העולם. מיד יצאה.
ביאור הדברים, בעת שהתחיל לברר את הזו"ן הנק' עולם, בכדי למברי אותם, באו כל האותיות דזו"ן קמיה דקב"ה, החל בת' שהיא סופא דכלהו אתוון ומסיים בא' שהיא רישא דכלהו אתוון. וענין ביאתן מסופא ארישייהו ולא כסדרן בא"ב, הוא משום שבאו בסוד מ"ן, שבהם מסודרים כן בסוד תשר"ק וכו'. וסדר אב"ג בסדרן הוא רק בסוד מ"ד, שהם ממעלה למטה. אבל המ"ן, סדרן הפוך תמיד מהמ"ד, להיותו ממטה למעלה. (כמ"ש בז"ח שה"ש אות רפ"ד).
והנה הדרוש הזה של האותיות הוא עמוק מכל עמוק, ובכדי לבארו באפס מה, אתן לך הקדמה קצרה על הקפו של הדרוש הזה. והוא: כי בריאת העולם פירושו, שכלול וקיום, באופן שיוכל העולם להתקיים ולגמור הכונה שעליה נברא. ונודע שזה לעומת זה עשה אלהים. שפירושו שכנגד כל כח שיש בקדושה, עשה הקב"ה כח שקול בס"א כנגד הקדושה, כמו שיש ד' עולמות אבי"ע דקדושה, כן יש ד' עולמות אבי"ע דטומאה כנגדם, וע"כ בעולם עשיה לא יוכר בין עובד אלקים ללא עבדו, שפירושו, שאין בירור כלל בין קדושה לטומאה (ע"ח ש' מ"ג בהקדמה) ולפי"ז קשה מאד, איך אפשר לעולם שיתקיים, כי איך נדע להבדיל בין טוב לרע, בין קדושה לטומאה. אמנם יש בירור אחד חשוב מאד, והוא: כי אל אחר אסתרס ולא עביד פירי, וע"כ הנכשלים בו ללכת בדרכי אבי"ע דטומאה, מתייבש מקורם ואין להם שום פירות רוחניות לברכה, והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. והפוכו הם הדבקים בקדושה שזוכים לברכה במעשה ידיהם, כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. (תהלים א') והוא הבירור היחיד שבעולם העשיה, לדעת אם הוא קדושה, או ח"ו להיפך. וז"ס הכתוב, ​ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ואחר כך כתוב, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים ללא עבדו. (מלאכי ג'). הרי מפורש, שאין להבחין כלל בין עובד אלהים ללא עבדו, רק בסוד הברכה בלבד ולא בשום דבר, כי ע"כ כתוב, ובחנוני נא בזאת.
וזהו הקוטב של כל הדרוש הזה של האותיות, כי באו כל האותיות כולן אף אחת מהן לא תחסר, בכדי לברוא העולם בהוראת מדרגתה בקדושה המיוחדת לאותה האות, כי כ"ב אותיות, הן פרטות כל ראשי המדרגות הנמצאות בד' העולמות אבי"ע, וכל אות מהן היתה חושבת את מעלת מדרגתה, להורות, שעל ידי השגת מדרגתה, יוכלו בני העולם להגביר את הקדושה על הקליפות, בכדי להגיע אל גמר התיקון הנרצה. והקב"ה השיב לכל אחת מהן, שיש כנגדה אותו הכח גם בקליפות, ועל כן לא ישיגו בני העולם על ידה שום בירור, עד שבאה הב', שהוראת מדרגתה היא הברכה, שכנגדה אין שום לעומת בקלי', כי אל אחר אסתרס ולא עביד פרי כנ"ל. ואז אמר לה הקב"ה, הא ודאי בך אברי עלמא וכו'. כי בה לבד יש בירור והבחן לדעת בין עובד ה' ללא עבדו, משום שלא נמצא לה לעומת בס"א. וע"כ, בה ודאי יתקיים עלמא לברר ולהגביר את הקדושה על מרכבות הטומאה עד שיבולע המות לנצח. ויבואו לגמר התיקון.
גם יש לדעת בכלל, ענין התחלקות כ"ב האותיות לג' מדרגות בדרך כלל, שהן: בינה, ז"א, מלכות. כי למעלה מבינה אין כלים, שהם האותיות. וכ"ב האותיות שבבינה נק' אתוון רברבין, וכ"ב האותיות שבז"א הן אתוון סתם, וכ"ב האותיות שבמלכות הן אתוון זעירין. ועד"ז הן מתחלקות בדרך פרט לג' מדרגות: בינה, ז"א, ומלכות. כי בכ"ב אותיות שבבינה יש בינה, ז"א ומלכות, וכן בכ"ב שבז"א, וכן בכ"ב שבמלכות. כי ע"כ כ"ב האותיות עצמן מתחלקות לג' דרגות: ליחידות, לעשרות ולמאות. שהיחידות מא' עד אות ט', הן ט"ס דבינה, והעשרות מיו"ד עד אות צ', הן ט"ס דז"א והמאות הן מהנוקבא. ולכן אין במלכות כי אם ד' אותיות קרש"ת, כי אינה תופסת רק ד' ספי' של הז"א שמחזה שלו ולמטה, שהן נהי"ם, ק"ר הן נו"ה, ש"ת הן יסוד ומלכות.
ואין להקשות, הרי נודע, שיחידות הן בנוקבא, ועשרות בז"א ומאות באמא. והענין הוא: כי תמיד יש ערך הפוך בין האורות לכלים, שבכלים נבחן, שהעליונים באים בתחילה, והפוכו באורות, שבהם התחתונים באים תחילה. באופן שאם אין שם אלא יחידות דכלים, שהם מא' עד י', אין שם אלא בחינת מלכות דאורות. ואם באות גם העשרות דכלים, בא גם אור הז"א דאורות. ואם נשלמות גם המאות דכלים קרש"ת, באים האורות של הבינה, שהם מאות. וע"כ נבחנות המאות לבינה, והעשרות לז"א, והיחידות למלכות. אמנם מבחי' הכלים לבדן הוא בהיפוך, שיחידות באמא, ועשרות בז"א, ומאות בנוקבא.
וז"ש, שריאת את ת' למיעל וכו'. פירוש, כי ידעת שכל אות ואות מהא"ב, יש לה מדרגה מיוחדת בשליטתה. ולפיכך טענה הת' שהיא יותר ראויה לשכלול העולם מכל האותיות כולן, לפי שבה שליטת האמת, והיא חותמא דגושפנקא דמלכא.
והענין הוא, כי נודע שאין הסטרא אחרא מתקיים אלא ממה שהקדושה מאירה לו נהירו דקיק, שה"ס ​ורגליה יורדות מות, וה"ס ​ומלכותו בכל משלה. וז"ס רגל הק' הנמשכת למטה משורת האותיות, הרומזת על נהירו דקיק שהמלכות נותנת לס"א. וע"כ לא תמצא בכל כ"ב האותיות יציאת רגל למטה רק בק', שהיא שייכת לאותיות המלכות, כי קרש"ת הן במלכות כנ"ל. אמנם בתחילה היתה הרגל השמאלית של הת' מתחלת להמשך למטה מהשורה, וראה הקב"ה שתהיה אחיזתו של הס"א חזקה יותר מדאי, ע"כ הפסיק אותה הקב"ה, והחזיר רגלה להסתיים בשוה עם השורה דקדושה, ולכן נתעבתה הרגל השמאלית שלה, כי החלק הנמשך לחוץ שהחזירה, נתכפל עליה שם, ומחמת זה לא מגיעה ממנה שום הארה אל הקלי' וס"א, ולא עוד, אלא שנתתקנה להיות חותמא דגושפנקא, השומר על הקליפות שלא להתקרב לינק דרך שם מן הקדושה, וכל הנוגע בה ימות. וענין ההארה הדקיקה הנצרכת לקיום הקלי' נעשה באות ק', כי מצד היותה האות היותר גבוהה שבמלכות, ורחוקה מהקלי' והס"א, ע"כ אין פחד מאחיזה יתירה אל הקלי'. ומטעם זה נק' קוף, להורות שממנה באה תחילת הכח אל הס"א והקלי', הנק' אדם בליעל, להדמות אל פרצופי הקדושה בסוד זה לעומת זה, כמו הקוף הדומה לאדם, וטועים בני אדם אחריהן, והן משקרין בשמא דקודשא ב"ה.
וזה שטענה הת', כיון דאנא חותמא דגושפנקא דילך, שאנכי עומדת בסיום כל פרצוף, ואיני נותנת לקליפות להתקרב ולינק מהקדושה ולשקר בשמא דילך, לפיכך מהראוי שיברא בי העולם, ועל ידי יהיו כל הבירורים בין הס"א לקדושה, ויובטחו בני העולם לתעודתם.
וזה אמרו ואת אתקריאת אמת יאות למלכא למשרי באת אמת ולמברי בי עלמא, פי' כיון שהשם שלך אמת, שמורה שאי אפשר להדבק בך זולת ע"י השגת מדת האמת, לכן יאות למלכא למשרי באות אמת, ולמברי בי עלמא, כי במדתי ירחיקו בני העולם את הס"א והקליפות, ויתדבקו בך, ואז יהיו בני העולם מובטחים לגמר התיקון. וזה שאיתא בזוהר: ​קרוב ה' לכל קוראיו, למאן קרוב, חזר ואמר, לכל אשר יקראוהו באמת, וכי אית מאן דיקרי ליה בשקרא, אמר ר' אבא, אין, ההוא מאן דקרי ולא ידע למאן דקרי. מנלן, דכתיב לכל אשר יקראוהו באמת, מאי באמת, בחותמא דגושפנקא דמלכא דהוא שלימא דכולא. (האזינו אות ר"י).
והשיב לה הקב"ה, כי היא אינה ראויה למברי בה עלמא, משום שבכוחה יהיו הדינים קשים יותר מדאי, שהרי אפילו צדיקים גמורים שכבר זכו לרשימו דחותמא שלה, וקיימו את התורה מא' עד ת', מ"מ נענשין מכחה קשה, משום שלא מיחו ברשעים. כמ"ש במ' שבת (דף נ"ה ע"א). ועוד שהיא ג"כ חותמא דמות, שמכחה נתהוה המות בעולם, כי לא נתקבצו בני האדם למיתה, אלא משום שהנחש זייף החותם שלה והחטיא לאדה"ר בעץ הדעת. כמ"ש בתקונים (תקון כ"ב) ולפיכך אי אפשר שיוכל העולם להתקיים על ידה.