זהר

כג) והאי קרומא אתפסק מזעיר אפין, ובגיני כך מוחיה אתפשט ונפיק לתלתין ותרין שבילין, הה״ד ונהר יוצא מעדן. מ״ט. משום דקרומא אתפסק, דלא מחפיא על מוחא. והיינו דתנינן ברישומי אתוון, תי״ו רשים רישומא לעתיק יומין דלית דכוותיה. 
[עי' ד"ה אמנם יש, ד"ה וז"ס ת']

פירוש הסולם

כג) והאי קרומא אתפסק וכו׳: וקרום הזה נפסק מז״א, ומשום זה נתפשט מוחו ויוצא לל״ב שבילים. ז״ש, ונהר יוצא מעדן. מהו הטעם משום שנפסק הקרום ואינו מכסה על המוח. והיינו שלמדנו ברשומות האותיות. אשר תיו, רשם רושם לעתיק יומין, שהוא א״א, שאין כמוהו.
באור הדברים. כי כבר בארנו הצורך לב׳ פרצופי הכתר עתיק וא״א, כי להיות החכמה השורש לכל הדינים הנמשכים מקו שמאל דפרצופין תחתונים ע״כ הוצרך להתתקן הכתר תחילה בבחינת דא לעילא מן דא, שלא יהיה בו גילוי חכמה כלל, ומתוך שבאפן זה אין בו אחיזה לשום דין שבעולם הוא יכול לתקן בהארתו שאר הפרצופין הנמשכים מחכמה ולמטה. ואחריו נתקנה החכמה בסוד דא לגו מן דא, החכמה בפנימיות הכתר. שהכתר כבר יש לו שיכות עם החכמה שבתוכה, אלא שהיא מגבילה שלא תאיר אלא בדרכיה. וז״ס יתיב על כורסייא דשביבין לאכפייא לון (כנ״ל אות י״ד).
ומאותו הטעם נתתקנו ג״כ ב׳ מדרגות בבחינת דא לגו מן דא, א׳ היא חכמה סתימאה במקומה. ב׳ היא חכמה עליונה סתימאה שבנקבי הגלגלתא, שהיא כמעט אחת עם הגלגלתא. אשר חכמה סתימאה שבמקומה נסתמה לגמרי שאין התחתונים יכולים לינק ממנו, והיא כחמרא על דורדיא כנ״ל. וכל החכמה המקובלת היא ע״י הבינה העולה לראש א״א ומקבלת מחכמה העליונה הסתימאה שהיא בנקבי הגלגלתא, שלהיותה מעורבת עם הכתר נמצאים הדינים שבה נמתקים והתחתונים יכולים לינק ממנה. ולפיכך יצאו ד׳ ראשים, א׳ עתיק, שהוא לעילא מחכמה לגמרי. וג׳ ראשים בא״א: א׳, גלגלתא דא״א. ב׳ חכמה עליונה סתימאה שבגלגלתא המעורבת בה, והיא נקראת ג״כ מוחא דאוירא. ג׳ היא חכמה סתימאה שבמקומה.
וז״ש בחללא דגלגלתא קרומא דאוירא דחכמתא עלאה סתימאה. דהיינו ראש הב׳ דא״א שהחכמה מעורבת בנקבי גלגלתא דא״א. והאי קרומא אתחפייא על מוחא דאיהו חכמתא סתימאה, היינו חכמה סתימאה שבמקומה שהיא ראש הג׳ דא״א.
והקרום המובא כאן הוא סוד הפרסא שנעשתה באמצע כל מדרגה מחמת עלית המלכות לבינה של אותו המדרגה. וכמו שיש בגוף דכל מדרגה פרסא מחזה לטבור, כך יש בראש של כל מדרגה פרסא באמצע הת״ת שבראש. כי מכתר וחכמה דראש א״א אין עסק בהם, והגלגלתא היא ג״ר דבינה דראש, דהיינו חב״ד, וחכמה עלאה שבנקבי דגלגלתא, הנקרא מוחא דאוירא, הוא ו״ק דבינה דראש דהיינו חג״ת, וחכמה סתימאה שבמקומה, נחשבת לז״א דראש, ולבחינת נהי״מ, והפרסא עומדת באמצע ת״ת דראש, ומפסקת בין חג״ת דראש לנהי״מ דראש. באפן שהפרסא נמצאת תחת מוחא דאוירא ומפסקת על מוחא סתימאה שבמקומה, שבעת בקיעת הפרסאות דהיינו בגדלות (כנ״ל, ב״א דף צ׳ ד"ה בגין) שאז כל תחתון עולה למעלה מפרסא, נמצא אז חכמה סתימאה יוצאת מכלל הזה, שהיא אינה יכולה לעלות להתחבר עם חכמה סתימא העליונה הנקרא מוחא דאוירא. וז״ש, קרומא דאוירא דחכמתא עלאה סתימאה דלא פסק וכו׳ כי קרום הזה משונה מכל הפרסאות, שאפילו בגדלות ג״כ אינה נבקעת.
והטעם היא שנתתקן כך שלא תבקע הפרסא. היא כמ״ש לעיל שאין התחתונים יכולים לקבל חכמה מחכמה סתימאה שבמקומה, אלא מחכמה עליונה המעורבת בכתר. ע״ש, ואם היתה עולה חכמה סתימאה אל חכמה עליונה דכתר בעת בקיעת הפרסאות, היתה הבינה העולה לראש א״א מקבלת מחכמה סתימאה שבמקומה. ולפיכך אין הקרום שלה נפתח לעולם. וז״ש ובגיני כך אתכסיא האי חכמתא בההוא קרומא דלא אתפתחא. אבל בז״א למטה, אותה הפרסה המפסקת בין ישסו״ת לז״א המונעת את המוח שלו מלינק מישסו״ת, הנה בעת גדלות נבקעת הפרסה וז״א עולה למקום ישסו״ת והמוח שלו מקבל מישסו״ת. וז״ש, והאי קרומא אתפסק מז״א, ובגיני כך מוחיה אתפשט ונפיק לל״ב שבילין, דהיינו שמקבל מישסו״ת ל״ב נתיבות החכמה.
ונתבאר בפתיחה לחכמת הקבלה (אות י״ט), ששיעור קומה של כל המדרגה תלוי בעבי המסך שעליו מכה אור העליון. ונתבאר שם, שהעבי היותר גדול שבמסך, מוציא שיעור קומה יותר גדול, עש״ה. וז״ש, תיו רשים רישומא לעתיק יומין, דלית דכוותיה. תיו, היינו המסך, הוא רושם רשימת קומת של עתיק יומין, שהוא עתיק, שאין כמוהו. כי המסך דעתיק הוא מסך דבחי״ד המוציא קומת כתר, שאין כמוהו, דהיינו כגובה קומתו, בכל האצילות. כי המסך דא״א הוא בחי״ג, ודאו״א וישסו״ת הוא בחי״ב, ודז״א בחי״א (כמ״ש שם) גם יש לפרש שעתיק יומין הוא א״א, שהמסך שלו הוא בחי״ג, ומה שאומר דלית דכותיה. היינו ממנו ולמטה, ועתיק שלמעלה מא״א אינו בחשבון פרצופי אצילות.