תוכן

ביאור לדברי חז"ל, שהשלום הוא רק כלי מחזיק ברכה / הצורך לריבוי אנשים בכל דור / ענין אנשים רקים בריבוי כבד מאד, הנצרך לכל נשמה ונשמה / ענין עוז ושלום / כל הדבר שב למקומו בשלום
כב. ועתה מובן לנו מאמר חז"ל שנכנסנו בו, דלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו', ועמדנו בו, למה נבחר מאמר זה לסיום הש"ס. ומובן על פי הנ"ל, דמסבת חטאו של עץ הדעת, פרח נשמת חיים הנצחיית שנפח ה' באפו לצרכי האדם הראשון לבדו, וקבלה לצורה חדשה המכונה זיעה של חיים, כלומר שנתחלק הכלל לפרטים מרובים מאד, לטפין טפין, שנתחלק בין אדם הראשון וכל תולדותיו, עד עת קץ. באופן, שאין שינוי כלל במעשה השי"ת, אלא צורה נוספה יש כאן, אשר זה אור החיים הכללי שהיה צרורה באפו של אדם הראשון, נתפשט לשלשלת גדולה המתגלגלת על גלגל שינוי הצורה, בגופות מרובות, ובגוף אחר גוף, עד גמר התיקון המחויב. ולפיכך נמצא שתיכף ביום אכילתו מעץ הדעת מת, ופרח הימנו חיים הנצחיים, אלא שנקשר באבר ההולדה, (שהוא ענין הזווג שנקרא שלום, כמו שכתוב בזוהר וכתבי האר"י) לשלשלת גדולה כאמור.
ונמצא, שאין אדם חי לצורך עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו. באופן שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים לכללות השלשלת. וכן אתה מוצא במדת ימי חייו, כי בעשרים שנה ראוי לישא אשה, ועשר שנים ראוי להמתין על לידת בנים, כמו שאמרו ז"ל (יבמות סב, א), ונמצא מוליד בטוח בשנת השלשים, ואז יושב וממתין על בנו עד שיגיע לארבעים שנה, ימי בינה, באופן שיוכל למסור לו את הונו וידיעותיו שרכש בעצמו, וכל אשר למד וירש מאבותיו, ויהיה בטוח עליו שלא יאבד זה בענין רע, שאז תיכף הולך לו לעולמו, ובנו נאחז בהמשך השלשלת תחת אביו.
והנה נתבאר לעיל אות ט"ו, אשר מקרה החטא של עץ הדעת היה במחוייב לאדם הראשון, בסוד הכתוב (תהלים סו, ה) "נורא עלילה לבני אדם", עיין שם היטב. כי צריך לקנות בבנינו כלי חצון לקבלת אור מקיף, באופן, שב' ההפכים יבואו בנושא אחד, בב' זמנים בזה אחר זה, שבזמן קטנותו יהיה סמוך על שלחן הסטרא אחרא, ועל ידי התענוגים דפרודא שמקבל בחמתם מתגדלים בו הכלי קבלה דחלל הפנוי בשיעורם הנרצה, ואז, כשמגיע לגדלותו, ועוסק בתורה ומצות, יהיה מצוי לו היכולת להפוך כלי קבלה הגדולים בעל מנת להשפיע, שהיא עיקר המטרה, שנקראת אור האמת, והחותם, כנ"ל באות י"ד עש"ה.
אמנם נודע שבטרם שמתחבר להקדושה, מחוייב שוב להתפרש מכל צורת הקבלה שהשיג משלחן הסטרא אחרא, כמו שהגיע אלינו מצוות האהבה, "בכל נפשך ובכל מאודך", ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, דשוב חזר ואבד כל מה שהשיג מסטרא אחרא, ודו"ק היטב. ולפיכך, הזמין השגחתו ית' ריבוי הגופות בכל דור ודור, על דרך שאמרו ז"ל (יומא לח, ב), "ראה הצדיקים שהמה מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור". פירוש, שראה ית' שסופם של הצדיקים לדחות לגמרי ענין הקבלה העצמיית, ונמצאים נתמעטים מאור מקיף שלהם, כי נדחה מהם כלי החצון הראוי לזה, ועל כן שתלן בכל דור ודור, שאין לך דור שלא יהיה בו חלק גדול מאותם הבריות שעיקר בריאתם אינם אלא בשביל הצדיקים, שיהיו המה הנושאים בחינת הכלים דחלל הפנוי בשבילם. שיתפעל בהצדיקים בחינת כלי חיצון על ידיהם, על צד ההכרח שלא ברצונם. והוא, מפני שכל בני הישוב יש להם דביקות זה עם זה, להתפעל זה מזה, הן בנטיות הגוף והן בדעות, ועל כן המה מביאים במחוייב את נטיות הקבלה עצמיית להצדיקים, שבאופן זה מסוגלים לקבל את האור המקיף הנרצה.
אמנם לפי זה, היו צריכים צדיקים ורשעים להמצא בכל דור במשקל השוה, ואינו כן, אלא על צדיק אחד אנו מוצאים אלפי רבבות של ריקים. אלא צריך שתדע ב' מיני שליטות הנמצאים בהבריאה. הא', הוא כח איכותי, הב', הוא כח כמותי. ולהיות שכל אותם המתנהלים לרגלי הסטרא אחרא כחם דל ומצער בזוי ושפל, בלי חפץ ובלי מטרה, אלא הולכין ונהדפים כמוץ לפני רוח. אם כן, איך יוכלו כאלה לפעול מה באנשים חכמי לב, שדרכיהם מבורר בחפץ ותכלית, ועמוד אור העליון מאיר לפניהם יומם ולילה, באופן שיספיקו להביא נטיותיהם הקטנטנות בלבבם. אשר על כן הזמין ית' כח הכמותי בהבריאה, שכח הזה אינו צריך לאיכות של כלום.
ואסביר לך, על דרך שאנו מוצאים כח האיכותי בגבורה כמו באריות ונמרים, אשר מרוב האיכות שבכח גבורתם, שום אדם לא ילחם בהם. ולעומתם, אנו מוצאים כח וגבורה, בלי איכות של כלום, אלא בכמות לבד, כמו הזבובים, שלגודל הריבוי שבהם שום אדם לא ילחום עמהם, וטיילים האלו, בני חורין המה בביתו של אדם ועל שלחנו הערוך, והאדם מרגיש את עצמו חלש לנגדם. מה שאין כן לעומת זבובי השדה ושרצים וכדומה מאורחים בלתי קרואים, הגם שכחם יהיה ביתר איכות מזבובים הביתים, לא ישקוט האדם ולא ינוח, עד כלה יגרש אותם מרשותו. והוא, מפני שהטבע לא הנחיל להם כח הריבוי כמו לזבובים.