תוכן

י) והנה יש באדם שאור, שהוא בא מכח טיפת האב, כענין הן בעוון חוללתי, כלום נתכוין ישי אבי אלא להנאתו. וחמץ בא מכח טיפת האם, לכן נקראת מחמצת לשון נקבה, ודוחים כל זה לחוץ, ואוכלין מצה שהוא נגד יצר טוב. וצריך לאכול המצה ולדחות החמץ ז' ימים שהם נגד ז' שנים שנשארו לו, להיות בן ך' שנה. שאז נדון בב"ד של מעלה, כי באלו ז' שנים, צריך האדם להשמר מאד מיצה"ר, יען שהוא מורגל עמו עד שהיה בן י"ג שנה ויום א', והוא כמו החולה שמתרפא מחליו, שצריך בימים הראשונים לאכול מאכלים דקים וקלים שלא יזיקו לו. ולכן נצטוינו לאכול מצה בז' ימי הפסח, וכמו שהשיב ר"ש לר"א בנו, ששאלו, כי אחר שחמץ יצה"ר ומצה יצר טוב, למה לא נצטוינו שלא לאכול חמץ כל השנה. והשיב לו כי הימים הללו, להיותם חולים שיצאו ממצרים, הוצרכו לאכול מצה. ואח"כ בהיותם בריאים וטובים, לא יזיק להם אף אם יאכלו חמץ. וכן צריך לבחור, להשמר מאד מיצר הרע, עד שיהא בן ך' שנה.