זהר

י) אמר בוצינא קדישא, ודאי ישראל אינון עצים יבשים באורייתא, בגין דאחידו באש דהדיוט, לאו אינון כדקא חזי, למעבד בהון ניסא, מיד דאנת נחיתת עלייהו באורייתא, בגינך נחת עלייהו אילנא דחיי, ומצוה דאיהו נר יי' ואחידת בהון ויהון חיין. ואומין עכו"ם דעלמא, אתוקדן בההוא נר, והאי איהו דאמר נביא, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אתך אני וגו'.

פירוש הסולם

י) אמר בוצינא קדישא וכו': אמר המאור הקדוש שהוא ר"ש. לרעיא מהימנא, ודאי ישראל הם עצים יבשים בתורה כי משום שאחוזים באש של הדיוט אינם ראוים שיעשה להם נס. ומיד שאתה יורד עליהם בתורה, בשבילך יורד עליהם עץ החיים, שהוא ז"א, ומצוה, שהיא מלכות, שהיא נר ה', ואוחזת בהם והם יחיו. ואומות העולם עכו"ם, יהיו נשרפים בנר ההוא. וזה שאמר הנביא, אל תירא עבדי יעקב אל תחת ישראל כי אתך אני וגו'.
ביאור המאמר. כבר ידעת שזו"ן מצד אצילותם אינם ראוים למוחין, משום שמלכות דצמצום א' רובצת עליהם שאינה ראויה לקבלת אור, ובאפן זה, לא היה קיום לזו"ן ולכל העולמות הנמשכים מהם ע"כ בכדי שהעולם יוכל להתקיים, העלה המאציל את המלכות לבינה. ונעשית אחת עם הבינה, ואז נעשו זו"ן ראוים למוחין, (כמ"ש לעיל ב"א דף ז' ד"ה וכבר ע"ש). וכל זה, אם התחתונים הולכים בדרך הישר. אבל אם התחתונים חוטאים, יש רשות לסטרא אחרא להתדבק בזו"ן ולגלות בחינת המלכות דצמצום א' שיש בכלים דזו"ן, ואז מסתלקים כל האורות. וכל זמן שהס"א דבוקה במלכות זו ויונקת ממקום החסרון הזה שבזו"ן, אז אין תקוה שזו"ן יוכלו לקבל מוחין להשפיע אל העולמות. ולפיכך אין שום עצה אלא להמית את הסטרא אחרא זו שנתדבקה בזו"ן. ואז אפשר לזו"ן להשפיע שוב חיים אל העולמות. ושני אלה באים כאחד כי עם תקון זו"ן שימשיכו החיים, מתים הס"א (כמ"ש באות ו') שמא דהויה, מיתה לסמאל. שבהתתקן שם הויה, דהיינו המוחין דזו"ן, מתים הס"א שהיו אחוזים במקום החסרון שלהם.
אמנם להמית הס"א ולהמשיך החיים אל זו"ן והעולמות, אי אפשר עד שימיתו אותו, בד' מיתות, סקילה, שרפה, הרג, וחנק. כי אינו מתבטל לגמרי עד שיעברו עליו ד' מיתות אלו. והענין הוא, כי כדי להחזיר המוחין לקדמותם בשלמות, צריכים ד' מיני תקונים. תקון הא' הוא להפרידו מדבקות המלכות דצמצום א', כי כל זמן שהס"א דבוק שם אין לחשוב אפילו מבחינת תקון. וזה עושים בסוד מוקש שמשימים לו (כנ"ל וארא אות ק"ט) כי מעלים את המלכות לבינה, ומקבלת הבינה דינים דמלכות ואז נמשך גם הס"א לינק מן החסרון שבבינה, ועוזב את החסרון שבמלכות והוא נפרד ממנה. כי כל תקות הס"א הוא להאחז במדרגות עליונות. וכיון שהס"א נתדבקה בחסרון הבינה, אז מורידים המלכות מן הבינה, והבינה חוזרת לשלמותה, והס"א נפרדת גם מאחיזת הבינה. ותקון זה נקרא זרקא, כי זורקים המלכות למעלה שתתדבק בבינה. וכן נבחן למיתת סקילה. כי המלכות מכונה אבן, וזריקתה למעלה להדבק בבינה, נופל כוחה על ראש הס"א, כי עי"ז הוא נפרד מן המלכות דצמצום א'. שלולא זה אין מציאות לשום תקון.
תקון הב' הוא, כי אחר ירידת המלכות מן הבינה, יוצא בה קו השמאל, ושוב נאחז הס"א בהארה זו דשמאל למשוך אותה ממעלה למטה שבזה שוב סותם את האורות, והשמאל אינו יכול להדבק עם הימין. ונעשית מחלוקת ביניהם (כנ"ל אד"ר אות רי"ד) ובזה הוא מחטיא את התחתונים, בסו"ה יעלו שמים ירדו תהומות. כמ"ש שם. וכדי לגרשו משם יורד מקו שמאל דבינה אש שורפת, שלא יוכל הס"א לקרב לינק משם, בסוד והזר הקרב יומת. ותקון זה נקרא מיתת שרפה לס"א. אמנם עוד אינו מספיק, שהשמאל יתיחד עם הימין, ויפתחו האורות. אלא שמספיק להפריד הס"א שלא יוכל לינק משמאל, מחמת שהוא אש שורפת.
תיקון ג', וכדי לפתוח האורות, צריכים לתקון דקו אמצעי, שהוא ימעט את הג"ר דשמאל, שאז נכנע השמאל ומתיחד עם הימין, וכיון שקו אמצעי ממעט את ג"ר דשמאל נהרגת הס"א, שכל חיותה היא מדביקות בשמאל. שז"ס רותה בשמים חרבי, כי המסך דחירק, שה"ס החרב הממעטת ג"ר דשמאל, הנה עיקר פעולתה היא בשמים, שה"ס קו אמצעי, למעלה, אבל לבסוף על אדום תרד, שבחרב הזו נהרגת הס"א כי נחרבה יניקתה. ותקון זה נקרא מיתת הרג, שהס"א נהרגת בחרב, שהוא ע"י קו האמצעי. אמנם עוד לא נשלם בזה ביטול הס"א לגמרי, כי אין הס"א מתבטלת לגמרי אלא בהארת חכמה, וכיון שמדרך קו האמצעי, שהוא ז"א, להמשיך רק חסדים, ע"כ עוד נשאר איזה כח לס"א, כי יש לו עוד מקום חסרון להתאחז בו.
תקון ד', וכדי להחניק את הס"א לגמרי צריכים ליחוד ז"א ומלכות, כי מקום גילוי החכמה הוא במלכות, ומקום גילוי החסדים הוא בז"א, וכשמתיחדים שניהם נעשו ז"א ומלכות לאחד, וכן הארת החכמה והארת החסדים נעשו לאחד, ואז נחנקת הס"א לגמרי, שלא נשאר לה מקום ריקן וחסרון בקדושה להאחז בו. ותקון זה נקרא מיתת חניקה, כי הס"א נחנקת מחוסר נשימה מן הקדושה, ועוברת מן העולם, אלא אם התחתונים יחזרו לסורם יחיו שוב את הס"א ע"י עונותיהם. והנה נתבארו סוד ד' מיתות, סקילה שריפה הרג וחנק, שאין הס"א עובר מן העולם, טרם שיעברו עליו ד' מיתות אלו.
וז"ש (באות ז') לדון בסקילה לסמאל באבן דאיהי י', שהסקילה ה"ס י' דהוי"ה, והאבן היא מלכות שנקראת אבן, וע"י שזורקים את האבן, עד מקום הי' דהויה, הי' דהוי"ה סוקלת את הס"א, והוא נפרד מן הקדושה כנ"ל. וגם המלכות שעלתה לבינה בסוד הי', נקראת ג"כ, י' שנכנסה באור הבינה ונעשה האור לאויר (כנ"ל ב"א דף מ"ד ד"ה בקע). וסוד הי' דהויה היא א"א ואו"א, כי המלכות עולה עד הבינה שבראש דא"א, ובינה ותו"מ דראש א"א יוצאים מחמת זה מראש דא"א לבחינת חג"ת דא"א, שנקראים ידים, ואח"כ שמורידים המלכות מן הבינה, ובינה ותו"מ דראש א"א חוזרים לראש, מעלים גם כן, התחתון שלהם, שהוא החג"ת דא"א אל מדרגת ראש דא"א, ונעשו חב"ד דא"א. שז"ס שאו ידיכם קדש. כי בזה נושאים הידים מבחינת גוף לבחינת ראש. ולולא עלית המלכות לראש א"א, לא היו חג"ת דא"א ראוים לאור להיותם בחינת ז"א דא"א, שהוא התכללות מז"א דאצילות. ולפיכך נבחן שידים אלו זורקות האבן לראש הס"א, וסוקלות אותו. כי ע"י המוחין שמקבלים נסקל הס"א (כנ"ל באות ו') שמא דהויה מיתה לסמאל ונחש וחיים לישראל.
וז"ש (באות ז') זריק לה לגביה בחמש אצבען דאינון ה', ובקנה דדרועא דאיהו ו', ובכתף דתמן ה'. כי כשעולות הידים לראש א"א, נעשה בכל יד ע"ס, חב"ד חג"ת נהי"מ שהאצבעות, נעשו חב"ד, וה"ס ה' דהויה, וקנה הזרוע, נעשה חג"ת, שה"ס ו' דהויה, והקבורת המחוברת לכתף, נעשית נהי"מ שבהם המלכות, שה"ס ה' אחרונה דהויה. וכל ע"ס אלו יצאו בסבת עלית המלכות לבינה דא"א וירידתה, ע"כ נבחן שהם זורקים האבן על ראש הס"א וסוקלים אותו. וז"ש, שה' ו' ה' שביד, הם הזורקים את האבן. ונודע, שידים דא"א, נעשו מוחין לז"א, וז"ש, וזריק לה לגביה מחשבה, דאיהו שמא מפרש, יוד הא ואו הא, כי הידים דא"א נעשו מחשבה, לז"א, שה"ס המוחין המרומזים בהויה במילוי אלפין, הנקרא שם המפורש. שהם הסוקלים את הס"א, בסוד, שמא דהויה מיתה לסמאל. כנ"ל. והנה נתבאר תקון הא' שהוא מיתת סקילה לס"א. שבאה מן הי' דהויה, מכח עלית המלכות לבינה של י' הזו, וירידתה משם. ועתה מבאר ענין מיתת השרפה הבאה מן ה' דהויה.
וז"ש (באות ח') לדון בשרפה לסמאל וכו' לאוקדא לסמאל בשכינתא עלאה בעץ דאיהו תפארת וכו'. כי אחר שירדה המלכות מן הבינה דא"א, היא יורדת מבינה שבכל המדרגות, ואז יוצא בבינה, שה"ס ישסו"ת, קו שמאל שהוא לוהט עם רוב הדינים שבו, שהוא אש שורפת, כדי להפריד הס"א, שלא תמשיך החכמה ממנו ממעלה למטה. ועיקר פעולתו לשרוף את הס"א נעשה כשהקו האמצעי ממשיך הדינים ההם למקומו (כנ"ל פקודי אות שע"ו) וז"ש, לאוקדא לסמאל בשכינתא עלאה, שהיא בינה, שבקו שמאל שלה אש שורפת, בעץ דאיהו תפארת וכו', שפעולת השריפה היא בעת שהאש נאחז בקו האמצעי שנקרא תפארת, ואז הוא שורף הס"א. וז"ש, דבזמנא דאש של גבוה, דהיינו האש דקו שמאל דבינה, נחית ע"ג עצים דקרבנא, ששם מקום גילוי של הדינים ההם, אז והזר הקרב יומת, שהס"א הקרב לינק מקו שמאל תיכף ישרף ויומת. והנה נתבאר ענין תקון הב', שהוא מיתת שרפה הבאה מן ה' דהויה, דהיינו מקו שמאל דישסו"ת. ועתה מבאר ענין מיתת ההרג, הבאה מן ו' דהויה, שהיא קו האמצעי.
וז"ש (באות ב') לדון בסייף למאן לסמאל, הה"ד, כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד. שהוא בעת שקו האמצעי מיחד ימין ושמאל, שלא יוכל ליחדם זולת ע"י שממעט הג"ר דקו שמאל (כנ"ל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) שמיעוט הזה נעשה בשמים. אמנם הס"א נהרגת מחמתו מחמת שכל חיותו הוא מג"ר דשמאל אלו, ונחשב כמו שנחתך ראשו דס"א, כי הג"ר נקראות ראש. וזסו"ה רותה בשמים חרבי, כי המסך דחירק מעביר הג"ר דשמאל בשמים, ושם השמאל מתגדל על ידי זה, כי נתחבר בחסדים דימין, ומאיר בהארה גדולה, אבל הראש דס"א, נכרת מחמת מיעוט הג"ר הללו, וז"ש, הנה על אדום תרד. שהוא סמאל שרו של אדום. וז"ש, (באות ג') חרב דקב"ה, י' רישא דחרבא, ו' גופא דחרבא, הא הא תרין פיפיות דילה, הי' היא שורש החרב, כי הי' היא שורש הכל. אבל גוף החרב הוא הו', שהיא ז"א, קו האמצעי, שהוא הפועל וממעט את ג"ר דשמאל כדי ליחדו עם הימין. אמנם הוא ממעט בכח המסך דחירק, בב' פעולות, מתחילה בכח המלכות, ואח"כ בכח המלכות הממותקת בבינה (כנ"ל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) וז"ס ב' פיות החרב, שבהם כורת וממעט את הג"ר דשמאל, שהם ה' עלאה, דהיינו, מלכות הממותקת בה' עלאה, וה' תתאה, דהיינו המלכות עצמה. וז"ש צדק צדק תרדוף, חתכין תרין דינין דהיינו ב' כחות המיעוט, דינא מפי ב"ד דלעילא, שה"ס בינה, ודינא מפי ב"ד דלתתא, שה"ס מלכות. ומהכא אשתמודע אין אדם נוקף וכו', כלומר, שהמלכות אינה ממעטת הג"ר מכחה עצמה אלא מכח הבינה. כי אחר שנמתקה בבינה, אינה פועלת עוד כלום מכחה עצמה. כי בחינתה עצמה נגנזת.
וז"ש (באות ד') נרתקא דחרבא אדני תמן אשתכח דינא, שאע"פ שאמרנו ה' ה' ב' פיות שלה, אין הפירוש בזווג הויה אדני אלא בבחינת הויה, מטרם שנזדווג עם אדני, כי אז נמצאים הדינים בבחינת מלחמה עם הס"א והדינים שבב' ההין הם חותכים הראש דס"א כנ"ל. אבל בשם אדני תמן אשתכח דינא, דהיינו שהדין שבמלכות נתעלה ונמתק כל כך עד שנעשה שם קדוש אדני, כי השם אדני הוא אותיות א' דין. ולפיכך נבחן שהוא נרתק להויה, כלומר שהזווג הויה אדני הוא אחר שכלו כל המלחמות, והחרב המרומזת בהויה נכנסת לנדנה, כי אין עוד קליפות ללחום עמהם. וז"ש, בק"ש הויה חרבא דקב"ה, שהיחוד שבקריאת שמע הוא בבחינת חרבו של הקב"ה לכרות ראש הס"א, כי בק"ש אין עוד היחוד בשלמות בבחינת ג"ר, מחמת שיש עוד מלחמות עם הס"א לכרות ראשו בחרב, וכן לחנוק אותו עם יחוד התחתון שבבשכמל"ו, כלהלן, אבל ביחוד הוי"ה אדני שבתפילה, כבר כלו כל המלחמות, והחרב, שה"ס הויה, שי' ראש החרב, וו' גוף החרב, וה' ה' ב' פיפיות שלה, כנ"ל, אותה החרב נכנסת לנרתיקה שהוא השם אדנ"י. שז"ס היחוד הויה אדני שבתפלת שמונה עשרה, שאין צריכים יותר לכלי מלחמה. וז"ש בצדיק ח"י עלמין, שהוא יסוד דז"א, כליל ח"י ברכאן, שהוא בזווג דתפלת שמונה עשרה ברכות, דביה, אדני שפתי תפתח. ופי, ביה עאל הרבא בנרתיקה, כי כמו שהחרב יש לה ב' פיות מטעם הדין של בינה ומלכות, כן בדין המתוק של אדני יש כנגדם ב' פיות דבינה ומלכות, להכניס בהם ב' פיות החרב. שז"ס אדני שפתי תפתח, שהוא פה אחד ופי יגיד היא פה השני, ​ואז ​וחמת המלך שככה. כי כלו כל המלחמות. ומתחברין תרין שמהן יאהדונהי. והנה נתבאר מיתת הרג, בחרב. ועתה מבאר מיתת חנק.
וז"ש (באות ה') זרקא תמן קו י' כריכא ביה, זרקא ה"ס זריקת המלכות לבינה, כנ"ל במיתת סקילה, ואומר תמן קו, שקו האמצעי המייחד ימין ושמאל משמש ג"כ בזרקא הזה, כי המסך דחירק שבו הוא ג"כ מכח המלכות דמפתחא, (כנ"ל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) שה"ס זריקת המלכות לבינה. וז"ש, י' כריכא ביה, שסוד הי' הנכנסת לאור ונעשה אויר, כרוכה בקו האמצעי. וקו, ו' דאתפשטא מניה, הקו ה"ס ו' דהיינו קו האמצעי, המתפשט מכח י' זו וממעט השמאל, ואח"כ מיחד ימין ושמאל, (כמ"ש שם) ביה תפיס לסמאל, בה, בי' הכרוכה על הקו, תופס את סמאל, כי י' זו ה"ס המוקש שמשימים לס"א, כנ"ל במיתת סקילה, שע"י המוקש הזה תופש אה הס"א, ואה"כ מביא עליו ד' מיתות. ועתה מבאר ענין החנק. וישאוהו במוט בשנים. שמקרא זה רומז על סמאל, שהיה אחוז בעצת מרגלים, והם נשאו את סמאל, במוט בשנים. שואל, מאי מוט דההוא רשע, כלומר, מהו המוט, שאותו רשע סמאל נאחז בו, שעליו כתוב וישאוהו במוט. ומשיב, אדם שה"ס מ"ה, דאיהו יוד הא ואו הא שהוא בגי' מ"ה, המרמז על המוחין דז"א, וד' אתוון הויה, פשוטה בלי מלוי, הרומזת על המלכות, שהם ביחד מ"ט, בחושבן מ"ט אתוון דאינון בשית תיבין דיחודא עלאה, שבק"ש, שהוא יחוד ז"א, ובשית תיבין דיחודא תתאה, שבבשכמל"ו, שהוא יחוד המלכות, דאינון ו' ו', הרומזות על חג"ת נה"י דז"א, ועל חג"ת נה"י דמלכות. והאי הוא וישאוהו במוט, שסמאל היה נאחז אז במ"ט אותיות שביחוד ז"א ויחוד המלכות. בשנים, בפרודא מנייהו, בשנים, פירושו בב' ווין שבז"א ושבמלכות, שהם היו אז בפרוד מן המוחין האלו, מחמת אחיזת סמאל. וז"ש, בלא א' באמצע ו"ו, כי הא' שבאמצע ואו יורה על המוחין ועל היחוד של ו' מלים דק"ש, עם ו' מלים דבשכמל"ו, וכיון שסמאל נאחז במוט, שהם המוחין דז"א ומלכות, ע"כ היו אלו ב' ווין בפרוד, כי סמאל ובת זוגיה עולם הנפרדים, כי הם, בכל מקום אחיזתם, עושים פירוד בין ז"א ומלכות. ועל זה רומז בשנים, שז"א ומלכות היו שנים בלי יחוד, מחמת אחיזת ס"א. אבל ואו עם א', יורה על המוחין דז"א שמקבל מבינה, אשר אז הוא מיחד ימין ושמאל, ועושה יחוד עליון בק"ש ויחוד תחתון בבשכמל"ו, כמ"ש לעיל (ואתחנן אות ס"ו) ואז הואו, היא חבל לחנוק בו את סמאל. וז"ש (באות ו') בחבל דיחנק בה אחידן ה"א ה"א, בה' אצבען דיד ימינא ובה' דיד שמאלא. כי הואו, מיחדת ב' ההין דהויה, שהן בינה ומלכות שיאירו זו בזו, ע"י זה שמיחד ב' הידים שהם ימין ושמאל, ואז נעשה ב' יחודין דק"ש, שבהם נחנק הס"א. וז"ש ו' חבל, י' חניקה דלהון, שהו' ה"ס החבל הפועל החניקה ע"י ב' היחודין, והחניקה עצמה ה"ס י' הכרוכה על הו' דזרקא. כי זולתה לא היו נמשכים המוחין, כנ"ל.
וז"ש (באות ו') שמא דהויה מיתה לסמאל ונחש, וחיים לישראל, דהיינו המוחין הנמשכים בסוד ד' אותיות הויה ובהויה במילוי אלפין הנ"ל, הוא מיתה לסמאל, כי בזה נפסק כל חיותו. וחיים לישראל. כי החיים של ישראל ממיתים הס"א. וכן להיפך. ובג"ד ראו עתה וכו'.