זהר

י) מי קצה השמים לעילא, מה קצה השמים לתתא, ודא ירית יעקב,דאיהו מבריח מן הקצה אל הקצה, מן הקצה קדמאה דאיהו מי, אל הקצה בתראה דאיהו מה, בגין דקאים באמצעיתא. ועל דא, מי ברא אלה.

פירוש הסולם

י) מי קצה השמים וכו' : מ"י פירושו קצה השמים למעלה שהוא ישסו"ת, מ"ה, פירושו קצה השמים למטה. שהוא המלכות. וזה ירש יעקב שהוא ז"א, שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה. מן הקצה הראשון שהוא מ"י, עד הקצה האחרון, שהוא מ"ה. משום שהוא עומד באמצע בין ישסו"ת למלכות. ועל כן, מי ברא אלה. שישסו"ת שנקראו מ"י בראו את ז"א ומלכות הנקראים אל"ה.
ביאור הדברים, כי לכאורה היה לו להכתוב לומר מראש השמים ועד קצה השמים,ולמה אומר מקצה ועד קצה, דהיינו מסוף עד סוף, שאין כאן כל משמעות. וז"ש מ"י קצה השמים לעילא, דהיינו ישסו"ת דקיימא לשאלה המלביש מהחזה עד הטבור דא"א. מ"ה היינו הנוקבא שמטרם העלאה מ"ן שהיא סוף כל דרגין מחזה דז"א ולמטה. וביניהם עומד יעקב, הוא ז"א המתחיל להלביש ממקום הטבור דא"א עד הנוקבא, ואז הוא מבריח מקצה דמ"י עד הקצה דמ"ה. כי המ"י מסתיים בטבור דא"א, ושם מתחיל יעקב כנ"ל, והנוקבא שהיא מ"ה עומדת בסיומו כנ"ל. אמנם הכתוב מדבר כבר אחר המשכת המוחין אל הזו"ן, כמ"ש, ברישא דקרא, שאל נא לימים הראשונים וכו', שהפירוש הוא בעת שהזו"ן עולים ומקבלים המוחין דישסו"ת, הנק' ימים ראשונים, כנ"ל, שאז נמצא, שקצה השמים דלתתא שהוא מ"ה דהיינו הנוקבא, עלתה והלבישה על קצה השמים לעילא, דהיינו על המ"י שהוא ישסו"ת, ונמצאים שניהם במקום אחד ממש. וע"כ אומר הכתוב מקצה עד הקצה, שהרי עתה נעשו שניהם בחי' קצה השמים אחד. כי הימים הראשונים מקבל הז"א, שהם ו"ק מישראל סבא שהם חג"ת נה"י, והנוק' נוטלת התבונה, שהיא המלכות דבינה, הנמצאת עתה בקצה דז"א, הנק' שמים, אלא בערך הקודם למוחין, נבחנת לראש השמים.
ויש עוד פי' ב', אשר השמים דלעילא הוא יש"ס, הכולל ו' הימים הראשונים, שהם חג"ת נה"י דבינה. וקצה השמים דלעילא הוא התבונה, שהיא המלכות דבינה. ויהיה שיעור הכתוב מהקצה דיש"ס, עד הקצה דז"א הנק' שמים דלתתא.
וז"ש ועל דא מ"י ברא אלה: כלומר, על אלו המוחין אומר הכתוב מ"י ברא אלה כי מ"י הוא ישסו"ת העומד במקום בריאה דא"א, דהיינו מחזה עד הטבור, למטה מפרסא שבגוי מעוהי דא"א, ששם אינה מגיעה עוד הארת ראש דא"א, (כנ"ל אות ז' ד"ה וז"ש דהאי, ע"ש). דע"כ נבחן לבריאה דהיינו לבר מראש דא"א, וע"כ הוא קיימא לשאלה, כנ"ל. ונמצא אחר שהזו"ן משיגים אלו המוחין שהם עולים ומלבישים את המ"י הזה ונוטלים מקומו מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין שלהם עתה רק בבחינת בריאה דא"א, וז"ש הכתוב, מ"י ברא אלה שהם הזו"ן, כלומר הזו"ן נטלו מוחין דבריאה מן המ"י.