זהר

י) וצלותא דעני איהי שכינתא מאן עני דא צדיק והאי צלותא אתקריאת עקב, לגבי צלותין אחרנין. ובגינה אתמר אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אע״ג דסחיר לה להאי נקודה דאיהי קוצא דאת ד׳, בכמה חובין, לאולפא קטיגורא על בנוי דשכינתא. לא יפסיק לההיא נקודה, דאם יפסיק בגיניה אסתלק קוצא מן ד׳ מן אחד, ואשתאר אחר, דאיהו נחש כרוך בעקבו.

פירוש מעלות הסולם

י) וצלותא דעני איהי וכו׳: ותפלת העני היא השכינה, היינו מלכות, שואל, מי הוא עני, ומשיב, זה צדיק, היינו יסוד, ותפלה זו נקראת עקב כלפי תפלות אחרות, ובשבילה למדנו שאפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק מלהעלות התפלה, אע״פ שהנחש סובב לה אל הנקודה ההיא, שהיא הקוץ של אות ד', הרומז אל החסדים הנמשכים אל המלכות, בכמה עונות, ללמד דברי קטרוג על בניה של השכינה, שהם בני ישראל, לא יפסיק להמשיך שפע החסדים אל הנקודה ההיא. שאם יפסיק יגרום שבשבילו יסתלק הקוץ מן ד׳ דאחד, וישאר אחר, שהוא הנחש הכרוך בעקבו.
ביאור הדברים: יש ג׳ בחינות של תקון קוים. א) תקון קוים שברישא דעתיקא, אשר הקו האמצעי הוא למעלה מב' הקוים בסוד סגולתא דטעמים (כנ״ל תקון זה אות א׳). ב) הוא תקון קוים שבג״ר שאף בקו השמאל אין גילוי חכמה, מטעם שהם מתוקנים בג״ר דבינה שבפרצופים הם או״א עלאין המאירים בחכמה דימין. שאפילו בהמצאם מתחת הראש דעתיקא שהוא א״א, הם שלמים כמו שהיו בראש, והם מיוחדים תמיד עם מוחא סתימאה שבראש א״א, אלא שאינם מקבלים ממנה, להיותם תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, (הנ״ל אות ג׳ בביאור סוד השית סבין). ג) הוא תקון קוים שבז׳ ספירות תחתונות, אשר בקו שמאל יש גילוי חכמה.
וסדר תקון קוין בז״ת, מתחיל במדרגת ישסו״ת, שהיא בחי׳ ז״ת דבינה, כי ג״ר דבינה דא״א נתתקנו באו״א עלאין, וז״ת דבינה דא״א, נתתקנו בישסו״ת, והנה תחילה יצא קו ימין דישסו״ת שהוא כו"ח דישסו״ת, והוא נתתקן בעת עלית מלכות דישסו״ת לבינה דישסו״ת, וסיימה מדרגת ישסו״ת תחת החכמה, ובינה ותו״מ דישסו״ת נפלו למטה למדרגת ז״א. ואלו ב׳ כלים כתר וחכמה דישסו״ת, שנשארו במדרגת ישסו״ת נעשו לקו ימין. וכיון שאין שם רק ב׳ כלים, כו״ח, אין בהם רק ב׳ אורות נפש רוח, וחסרים מג״ר. ואח״כ יצא קו השמאלי שהוא בינה ותו״מ דישסו״ת, שחזרו ועלו מנפילתם והוא נתתקן ע״י הארת חכמה ובינה דא״ק המוציאה את מלכות המסיימת מבינה דישסו״ת ומחזירה למקומה, שאז חוזרים ועולים בינה ותו״מ דישסו״ת למדרגתם, וכיון שנשלמו ה׳ כלים בישסו"ת נתלבשו בהם ה׳ אורות נרנח״י, ועם יציאת הקו השמאלי נעשית מחלוקת בין ימין ושמאל, שכל אחד רוצה לבטל שליטת חברו, ומשום זה שניהם אינם מאירים כל עוד שלא נתקן הקו האמצעי המייחד אותם.
ויציאת קו האמצעי הוא, ע״י המסך של המדרגה התחתונה מישסו״ת שעלתה למ״ן לישסו"ת, והוא ז״א העולה ביחד עם ג׳ הכלים של ישסו"ת, היינו בינה ותו״מ, שהיו מלובשים בו בעת ירידתם, ובעת שחזרו למדרגתם, עלה גם ז״א עמהם, וקומת האור היוצא על מסך זה דז״א מייחד את הימין והשמאל דז״א לאחד, ומתוך שתקון זה בא מן המדרגה התחתונה, לכן הוא רמוז בנקודת חיריק, שהיא תחת האותיות שהן הכלים, ותמיד נקרא מסך זה של הקו האמצעי בשם מסך דחיריק.
ונודע שכל המסכים והדינים האמורים בעולם אצילות, אינם באצילות עצמה, אלא בעולם הבריאה, והמלאכים מטטרו״ן וסנדלפו״ן, שהם סוד ז״א ומלכות דבריאה, הם הנושאים את המסכים והדינים ההם בשביל ז״א ומלכות דאצילות, מטטרו״ן בשביל ז״א. וסנדלפו״ן בשביל מלכות. ונמצא שסוד המסך דחיריק, שז״א שהוא הקו האמצעי פועל עמו כדי לייחד ימין ושמאל דישסו״ת, וימין ושמאל שלו עצמו, שמהם יוצאים כל המוחין הגדולים, הנה מקום מסך זה הוא במטטרו״ן, והוא הגורם ליציאת כל המוחין הללו. וכלל הוא שכל שיעור האורות שהתחתון גורם לעליון, מקבל אותו התחתון שגרם לזה, ולפיכך זוכה מטטרו״ן בכל אלו האורות שמסך דחיריק שלו פעל להוציאם.
ויש ב׳ זווגים להמשכת המוחין לזו״ן, א) זווג דו״ק דמוחין, שפירושו שאע״פ שהם כלולים מהארת חכמה, עם כל זה אינם מקבלים אלא חסדים בלבד, וזווג זה נעשה בעת קריאת שמע. ב) הוא זווג גמור דג״ר, ששניהם מאירים הן חכמה והן חסדים, וזווג זה נעשה בתפלת שמונה עשרה, בשים שלום, וברור שאי אפשר שתהיה זווג דג״ר מטרם שיהיה זווג דו״ק. דמוחין. שז״ס היחוד של שמע ישראל, שהוא קודם אל הזווג דתפלת שמונה עשרה.
והנה ר״ש והחברים קראו ק״ש והמשיכו המוחין דזו״ן משורשם, ושורש מוחין דזו״ן מתחיל מאו״א, דהיינו מבינה שיצאה לחוץ. מראש א״א, ונתתקנו או״א עלאין בג״ר שלה, וישסו״ת בז״ת שלה, שז״ס הז׳ זקנים שפגשו את ר״ש והחברים, והנער שהיה מזדנב אחר ר״ש והחברים, הוא מלאך מט״ט הנושא את המסכים, שעליהם נעשו הזווגים.
וז״ש (באות ה׳) א״ל אערענא במשריין סגיאין וכו׳ דנחתין מזרזן כי מלאך מט״ט הוא הכולל את כל המרכבה דבי״ע, ולהיות שבקריאת שמע אין עוד לזו״ן היחוד בשלמות בבחי׳ ג״ר, ולכן יש עוד מלחמות עם הס״א, והמלאכים נחתין מזרזן שה״ס תיקון המסכים, לקבלא צלותין שה״ס מ״ן מסטרא דחמשין אתוון דמיחדין ישראל בכל יומא וכו׳ שבפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו יש חמשים אותיות, שהם נגד חמשים שערי בינה שמהם כללות כל המוחין של זו״ן, ואינון מארי צלותין ומסתכלין בשם הוי״ה דאיהי בינה, שממשיכין מ״ד מישסו"ת, שהוא בינה, ע״י שגרמו תקון קו האמצעי בישסו״ת, המייחד הימין והשמאל, שהימין יאיר ממעלה למטה בהארת ג״ר, והשמאל יאיר ממטה למעלה, ואז מתלבשת החכמה בחסדים ויכולה להאיר. וכל שיעור אור שגרמו לישסו״ת, נוטל מט״ט והמרכבה שלו, דנחתא עלייהו בתוקפא דגבורה שהיא הארת החכמה, המכניעה את הקליפות והס״א וכלהו עאלין מקיומייהו וכו׳.
א״ל ולחבריא הוו לכו לעיינא ולאסתכלא וכו׳, היינו שעוררו אותם להמשיך את הזווג הגמור של הג״ר דמוחין שאז מאירים שניהם הן החסדים והן החכמה, כי בזווג דו"ק אעפ״י שהחסדים כלולים מהארת החכמה עכ״ז אינם מקבלים הזו"ן רק חסדים, משא״כ בתפילת שמונה עשרה, שמקבלים המוחין דג״ר הנקראים מוחין דפנים ששניהם מאירים. והנה התפלה ה״ס תקון הנוקבא, שע״י תפלותינו אנו מקרבים אותה אל הזווג עם ז״א בעלה, וג' בחינות נבחנות בפרצוף נוקבא דז״א: א׳ חב״ד חג״ת שלה שמחזה ולמעלה, והיא נקראת לאה. ב׳ נה״י שמחזה ולמטה, והיא רחל. ג׳ מלכות דמלכות שנקראת אחרית הימים, שהיא בסוף כל הספירות, והספירות נקראות ימים, ועל זה כתוב (בזהר בראשית א׳ אות קפ״ו) ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומיא, ויירא יעקב מאד ויצר לו ופליג עמא קדישא בגלותא לג׳ סטרין, כד״א וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ברישא בגלותא דאדום, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים, היינו כי בני ישראל מתחלקים לפי ג׳ בחינות הנ״ל שבנוקבא, שהם: בני לאה, בני רחל, ובני השפחות, ועיקר אחיזת הקליפות הוא בבני השפחות שהם מבחינת מלכות דמלכות, אמנם ב׳ הבחי׳ הראשונות שהן בני לאה ובני רחל הן מתוקנות בפני עצמן, אלא שסובלים מחמת הפגם שבבחי׳ ג׳ כי סוף סוף כל ג׳ בחינות הן עשר ספירות של פרצוף אחד, שהוא נוקבא דז״א. ועיין שם (באות קפ״ט) כתוב, ובגין דא צריך בר נש למהוי איהו כעני לתרעא דמלכא בצלותא דעמידה בכל שית יומין דחול בגין שכינתא, ומתעטף לה בעטופא דמצוה דציצית כעני, ויהא בתפילין כאביון לגבי תרעא דאיהו אדנ״י דהכי סליק לחושבן היכל, ודא איהו אדני שפתי תפתח. והיינו כי הנוקבא נקראת בשם אדנ״י, והיא מתחלקת לג׳ בחינות הנ״ל, ומשתי בחינות הראשונות היא בבחי׳ היכל המלך, וז״ס שאדנ״י בגי׳ היכל. ומבחי׳ ג׳ היא נבחנת לשער המלך, שאי אפשר לבוא אל היכל המלך שהוא ז״א זולת דרך שער המלך, ולכן צריך האדם להתעטף בציצית כמו עני, ובתפילין כמו אביון, כדי להמשיך בראשונה את תחילת התיקון אל הבחי׳ הג׳ דנוקבא שהיא תפילת העני המעטף לכל התפילות.
וזה אומרו הוו לכו לעיינא וכו׳ בתר צלותין דאינון חלשין היינו התפילות של בחינה הג׳ של מלכות דמלכות, ולית לון רשו לסלקא עם אחרנין וכו׳, שהן בחינות לאה ורחל, וט׳ ספירות ראשונות, שהן יכולות להתתקן בשלימות, אבל בחי׳ השפחות לא תתקנה בשלימותן רק בגמר התיקון. ובגין אינון צלותין חלשין אתמר ויזנב בך וגו' כי בהם עיקר אחיזת הקליפות, להיותן מבחי׳ מלכות דמלכות, דנער קטן נוהג בם, שהוא מטטרו״ן הנקרא נער קטן וכן אנפי זוטרי, בסוד מוחין דאחור הכלולים בו. (עיין בז״ח תרומה אות מ"ד ואות ע״א).
וזה אמרו (באות ט') דאלין עשר היינו ע״ס דז״א, בעת גדלות שחג״ת עלו ונעשו חב״ד, ויש לו עשר ספירות, סלקין ביו״ד ה״א וא״ו ה״א דהיינו שם מ״ה שבגי׳ אדם, שהוא ז״א, ועשר אותיות השם רומזות לעשר ספירות שלו, וכל חד אית ליה צלותיה, וכל אחת מן הספירות דז״א, יש לו בחי׳ נוקבא, שנקראת תפילה. ואם חסר חד מנייהו אפילו בתראה, דלא סלקא צלותא דיליה עמיה, היינו המלכות דמלכות, בגין דאיהו עניא, כי אינו יכול להמשיך לה שום שפע, משום שהיא עומדת להתתקן רק בגמר התקון ולא מקודם לכן. ולית ליה רשו לסלקא צלותיה עם אחרניין, שהם לאה ורחל, אשר הן ראויות לקבל כל תקוניהן גם בשתא אלפי שני לפני גמר התקון, כלהו צלותין מתעכבן לסלקא כלן מתאחרות מלהכנס לפני המלך לקבל תקונם, עד דההיא צלותא דעניא סליקת עד שבחינה ג׳ האחרונה, שהיא מלכות שלה הנקראת תפלה לעני, תכנס בראשונה לקבלת תחלת התקון שלה, ובגין דא תפלה לעני כי יעטוף, שפירושו אשר העני מעטף ומאחר כל התפלות הקודמות עד שנכנס תפלת העני מקודם, דכלהו מתעטפין בגינה יעטוף פירושו יאחר מלשון העטופים ללבן, עד דאיהי סלקא עמהון דלית פרודא בה מנייהו, כי כל ג׳ הבחינות הן עשר ספירות של פרצוף אחד, ולכן סובלות ב׳ הבחינות הראשונות מן הפגם שבבחי׳ הג'.
וזה אמרו (באות י׳) וצלותא דעני איהי שכינתא היינו מלכות הנקראת תפלה לעני, מאן עני דא צדיק, שהוא יסוד, ומלכות היא תפלה שלו, ולכן נקראת תפלה לעני. והאי צלותא אתקריאת עקב שהיא בסוף כל הספירות ונקרא אחרית הימים לגבי צלותין אחרנין שהן לאה ורחל, שהן נוקבות לתשע ספירות הראשונות, לאה כוללת חב״ד חג״ת שמחזה ולמעלה, ורחל כוללת נה״י שמחזה ולמטה. ובגינה אתמר אפילו נחש כרוך על עקבו, שיש בה אחיזה להקליפות, לא יפסיק מלהשפיע לה שפע החסדים שהוא תחלת תקונה, אע״ג דסחיר לה להאי נקודה וכו׳, לא יפסיק וכו׳, כי הד׳ רומזת למלכות בסוד דלה ועניה דלית לה מגרמה כלום וקוץ של הד' רומז ליסוד המשפיע לה שפע החסדים לתחלת תקונה.