יט) אח"כ ביום ו', חזרה להתגדל בבחי' הג' הנ"ל, היותה פרצוף שלם בבחי' אחור באחור נגד החזה דז"א, ואז יש בה ה' אורות של ה"ס ראשונות דז"א, שהם בחי' ה' ימים ראשונים דימי בראשית, כולם האירו ביום ו', שהוא הת"ת שבו, ואז ניבנית המלכות ונגלית שם, וה"ר מאירין בה מרחוק.
יט) ביום ו' חזרה להתגדל בבחינה ג' הנ"ל וכו' וה"ר מאירין בה מרחוק. היינו בחינה הג' מד' בחי' דאב"א שמביא הרב לעיל באות ט', ע"ש שהוא פרצוף הגדלות דמוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת אותם ע"י כפיפת ראש דז"א למקום חג"ת שלו כנ"ל, שבערכו עצמו הם נה"י, ע"ש. וזה נבחן שה"ר דז"א מאירים בה מרחוק. ונמצא, כיון שכבר נשלמה הנוקבא בעי"מ דאחור ובעי"מ דפנים מבחינת המוחין של ישסו"ת, דהיינו הבאים לה דרך כפיפת ראש, עד יום ו', ע"כ היא ראויה לקבל עי"מ דפנים ואחור מבחי' המוחין דאו"א. כי כן סדר המדרגה, שמתחלה מקבלת כל המוחין דישסו"ת ואח"כ יכולה לקבל המוחין דאו"א. ולכן הגיע שעתה לקבל בחי' ג' דאב"א מבחי' ישסו"ת שבאו"א שהם בחינת מוחין דשבת שהיא הבחי"ג שבכאן, וכמ"ש להלן.
ה' אורות דה' ספירות ראשונות דז"א שהם בחינת ה' ימים ראשונים דימי בראשית כולם האירו ביום ו' שהוא הת"ת שבו. ולכאורה זה סותר למ"ש הרב בכמה מקומות שז' ימי בראשית הם רק ז' תחתונות חג"ת נהי"מ, ויום ו' הוא יסוד, וכאן אומר, שה' ימים ראשונים הם כח"ב ח"ג, ויום ו' הוא ת"ת. ועוד קשה, כי לעיל באות ט"ז אומר שביום ד' מטרם מיעוט הירח, כבר היתה בה הארת ה"ס ראשונות דז"א שהיו מאירים בה מלמעלה למטה. והרי ביום ד' שהוא לפי הנ"ל ספירת החסד דז"א, עדיין לא נגלו עוד ה"ס ראשונות כולם, אלא רק עד החסד, ואיך האירו בנוקבא ממעלה למטה.
והענין הוא, כי באמת אין הנוקבא מתחלת להבנות, אלא אחר גדלות נשמה של הז"א. ולפיכך הכרח הוא אשר ביום ד' לפני מיעוט הירח כבר היה בז"א מוחין דגדלות דמוחין דישסו"ת, שהוא בחינת נשמה דז"א. ואע"פ שיום ד' הוא רק נצח דז"א, ונמצא שאפילו החג"ת נה"י שלו לא נגדלו עדיין, אמנם ימי בראשית הם בחינת האורות דזו"ן ולא הכלים. שהרי הרב אומר לעיל באות ט"ז, "כאשר נברא עולם האצילות ונולדו זו"ן אז התחילה היא להתגדל", ע"ש. הרי שזו"ן נולדו בתחילת הבריאה, ותכף כשנולדו כבר היה בהם בחינת נפש עכ"פ. ונמצא שבג' ימים הראשונים שהם חג"ת, השיג ז"א בחינת הרוח שבו, שנקרא חג"ת. וביום ד' שהוא נצח, כבר השיג בחי' גדלות הנשמה שלו, ואז נתגדלה גם הנוקבא בבחינת האחור שלו בקומה שוה עד הכתר, והיו שניהם משתמשים בכתר אחד. כמ"ש ויעשאלקים את שני המאורות הגדולים, שפירושו שהיו שניהם משתמשים בכתר אחד, כנ"ל.
ולא יקשה לך, מ"ש הרב שביום ד' לפני המיעוט היתה הנוקבא רק בבחי' הג', שה"ר היו מאירים בה בהיותה למטה מחזה דז"א מלמעלה למטה. כי הכונה היא להדגיש שעדיין לא היו בה המוחין דאו"א, אלא רק המוחין דישסו"ת הבאים ע"י כפיפת ראש דז"א למקום נה"י שלו, כנ"ל. אמנם נתבאר לעיל (בדף א' תרצ"ח ד"ה ויש לדייק), כי ע"כ היה בריאת הירח ביום ד' שהוא הנצח ולא ביום ה' שהוא בחי' הנוקבא שהיא הוד, משום שלצורך בנין הנוקבא נתכללה ההוד בנצח, ע"ש. גם נתבאר לעיל (דף א' תרצ"ב ד"ה וכל), שבעת התכללות ההוד בנצח נמצא הנוקבא יונקת מת"ת דאמא בשוה כמו הז"א, ושניהם משתמשים בכתר אחד, שהוא ת"ת דאמא. ע"ש בכל ההמשך כי זה נוהג ג"כ בראש חודש בזמן הזה. והנך רואה, שאע"פ שה"ר דז"א מאירים בה מרחוק, דהיינו ע"י כפיפת ראש, מ"מ היא שוה עמו בכתר אחד, אלא שהוא מבחינת כפיפת ראש שנקרא ראש דיעקב. ועל בחינת כתר זה קטרג הירח, ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך וכו'. ובזה תבין מ"ש שם בגמרא על זה, חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח (חולין דף ס' ע"ב). כי נתבאר, אשר בר"ח היא משגת ממש אותם המוחין דישסו"ת בהתכללות ההוד בהנצח, כמו שהיה לה ביום ד' דימי בראשית מטרם הקטרוג, כי אז הם משתמשים בכתר אחד.
ונמצא שביום ד' דימי בראשית, כבר היו לז"א בחינות נה"י חדשים דנשמה כי אין מוחין זולת שהחג"ת נעשים לחב"ד, ונה"י נעשים לחג"ת, ויוצאים לו נה"י חדשים, כנודע. אלא שהמוחין ההם אינם נחשבים למוחין אמיתים בשביל ז"א עצמו, אלא בשביל יעקב המכונה כפיפת ראש, כנ"ל. וע"כ מבחינת יעקב, כבר יש שם ה' ספירות ראשונות דז"א גם ביום ד'. ומתורץ מה שהקשינו, כיון שז"א עומד רק בבחינת נצח שלו, מאין יש לו ה"ר. כי אין הכי נמי, שז"א אין לו אז אלא חג"ת נה"י, כי יום ד' שהוא נצח כולל כל נה"י דז"א, כי כלפי הז"א אין המוחין אלו רק בחינת ו"ק כנ"ל. אמנם מבחינת יעקב כבר הם מוחין שלימים הראוים להולדה. וע"כ יש שם מבחינתו ה"ר דז"א, כי חג"ת דז"א נעשים לו לחב"ד, ונה"ינעשים לו לחג"ת, ויצאו לו נה"י חדשים.
והנה אחר מיעוט הירח, חזרה הנוקבא לבחינת נקודה תחת היסוד. שפירושו, שחזרה ובאה לבחינת עיבור חדש, שהוא עיבור ב' דמוחין דפנים מבחינת ישסו"ת, ואלו עי"מ נגמרו ביום ו' שהוא בחינת יסוד דז"א. אמנם כלפי יעקב, שנה"י דז"א נעשו לו לחג"ת כנ"ל, הנה יום ו' הזה הוא בחינת ת"ת של הז"א.
וזה אמרו "ביום ו' חזרה להתגדל בבחינה ג' הנ"ל, היותה פרצוף שלם בבחינת אחור באחור נגד החזה דז"א ואז יש בה ה' אורות של ה"ס ראשונות דז"א וכו'". דהיינו כמבואר, שבחי' המוחין דישסו"ת נבחנים להארת ה"ר מרחוק, אמנם מבחינת יעקב נבחנים שקומתם שוה אב"א.
אמנם הרב אינו מדבר כאן על סדר המדרגה, אלא תופס את ראשי הבחינות כמ"ש לעיל (דף א' תרצ"ג אות ז'). כי בין חזרת הנוקבא לנקודה תחת יסוד ביום ד', עד היותה לבחינה ג' דאחור ביום ו', יש כאן בחינות רבות. כי מוחין דנשמה שביום ו' הם בחינת נשמה דאו"א, כי גם המוחין דאו"א באים על סדר המדרגה. שמתחילה מקבל ז"א בחינת ו"ק דאו"א, שהם מוחין דישסו"ת שבאו"א, ואח"כ הם מקבלים בחינת או"א עצמם, שהם בחינת חיה דאו"א. ועם זה תבין שמתחילה קבלה הנוקבא בחינת עי"מ דפנים דמוחין דישסו"ת עצמם, דהיינו המוחין דחול, כי ביום ד' לא היה לה מהם רק בחינת עי"מ דאחור. ואחר המיעוט חזרה לבחינת נקודה תחת יסוד, שהיא עיבור ב' לצורך מוחין דפנים. ואח"ז קבלה בחינת יניקה דפנים ואח"כ בחינת מוחין דפנים. וכל זה רק מבחינת ישסו"ת שהם מוחין דחול. וביום ו' חזרה לבחינת עיבור דאו"א, דהיינו לבחינת המוחין דשבת, וקבלה מתחילה בחינת עי"מ דאחור מבחינת ישסו"ת דאו"א, שהוא הבחינה ג' דאחור שהרב מדבר ממנה כאן. הרי שבחי"ג דאחור שביום ד' היתה ממוחין דחול, שהם מישסו"ת הכוללים, אבל הבחי' הג' דאחור דיום ו' היא ממוחין דשבת שהם או"א, אלא מבחינת ישסו"ת שבאו"א. והרי יש ביניהם בחינות רבות, שהרב אינו מזכיר אותם כי אינו חושב אלא ראשי הבחינות.