תוכן

הרצון לקבל שבנברא, מפרידו מהבורא – וזה שורש הקלקול
יט. ותשכיל עוד את השינוי צורה וההבדל בין המאציל ית' ובין אור המתפשט שכבר נאצל, שחקרנו לעיל, במה ישתנה צורת הנשמה מאורו הפשוט עד שיהיה חלק נבדל מכל, עי' לעיל (אות ט'). ועכשיו תבין, שנעשה באמת שינוי צורה גדולה בתכלית המרחק, כי באמת השי"ת כולל כל הצורות שבאפשרות לחשוב ולהרהר, דאין לך נותן מה שאין בו, ולפי זה מוכרח, שגם אור המתפשט הימנו יהי' אור כלול מכל הצורות (כמו שכתוב בזוהר על הפסוק (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים", אמרו ז"ל דמאן דנפח מתוכו קנפח), ועם זה אתה מוצא שינוי צורה רחוקה מאוד, והיינו צורת הרצון של קבלה, שזה ודאי אינו נמצא בהשי"ת, שהיא מן הנמנעות, כי ממי יקבל. מה שאין כן האור המתפשט הנקרא מחשבה של הבריאה כנ"ל, אע"פ שתיכף התפשט עם כל השלימות המקווה, מכל מקום לא נמנע ממנו צורה זו של קבלה, מחמת שזו היא עיקר המחשבה כנ"ל. ונמצאים נבדלים זה מזה, שבהמאציל ית' לא תמצא בחינת קבלה ח"ו, אלא ההפכיות שהוא רק להשפיע. מה שאין כן בנאצל הא', יש בו רצון של הנאה מטובו, שהוא עצם המחשבה ועצם האור, אלא שנקרא מקום של האור בלשון מושאל, כנ"ל, ודו"ק.
[הג"ה: חסר כאן: וזה סוד "ובורא חושך" (ישעיה מה, ז), וערכו כמו פתילה, שזהו חידוש והוצאת יש מאין שבגדר כל הבריאה ההיא, ותו לא מידי. כי כל בחינה שבאור ובטוב, נמשך ישר ממהותו, ואין כאן בריאה וחידוש.
ואל תתמה, דלפי זה נמצא איכות הבריאה כמעט ולא כלום. ואשבר אזנך במשל, כי מי שרואה אנשים הרבה יושבי חושך ונותן להם פתילה אחת, אין להם אלא אור מועט במדליקו אותה להם, כי מדת האור בריבוי הפתילות ... הדלקה עצמם אינו בערך כמדליק נר מנר, ודו"ק].