תוכן

ביאור לדברי חז"ל הוא השטן הוא היצר הרע הוא מלאך המות וכו' / ב' הקלקולים שנעשו בסבת החטא / ביאור לדברי חז"ל, בהזדמנות מלאך המות בחרב, וטפה של מרה בקצהו וכו'
יט. והיינו שאמרו ז"ל (בבא בתרא טז, א), "הוא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות, שיורד ומסית, ועולה ומקטרג, ובא ונוטל נשמתו". והוא, כי ב' קלקולים כוללים נעשו בסבת החטא של עץ הדעת, קלקול הא', הוא ענין 'עולה ומקטרג', כי אחר שנתפתה ואכל מעץ הדעת, וקנה בבנין גופו כלי קבלה דחלל הפנוי, נעשה מחמת זה שנאה והרחקה בין אור החיים הנצחי דנפח ה' באפו של האדם, ובין גוף האדם. ודומה למה שאמרו ז"ל (ע"פ סוטה ה, א), כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד, כי ענין הגאוה, נובעת מכלי קבלה דחלל הפנוי, שכבר אור העליון נתרחק ונפרד משם, מעת הצמצום ולהלן, ועל דרך שאמרו בזוהר הקדוש, שהקב"ה שונא את הגופות שבנינם אך לעצמם. ועל כן פרח ממנו אור החיים והוא קלקול א'.
וקלקול ב', הוא ירידת רפ"ח ניצוצין, שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה, כנ"ל, שעתה כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו למערכת הסטרא אחרא והקליפות. כי מאחר שאין מערכת הקדושה יכולה לפרנס ולכלכל את האדם ובני העולם, מסבת השנאה שנתהוה בין הקדושה והכלים דחלל הפנוי כחוק ההפכים זה לזה כנ"ל, שאין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. על כן נמסרה הרפ"ח ניצוצין למערכות הסטרא אחרא, כדי שהמה יכלכלו ויקיימו את האדם והעולם, בכל משך זמן גלגולי הנשמות בהגופים בס' ריבוא לדור, ובאלף דור, עד גמר התיקון .
ובזה תבין, למה המה מכונים בשם קליפות, להיות ערכם כערך הקליפה שעל הפרי, כי קליפה הקשה חופפת ומכסית על הפרי, לשמרו מכל טינוף והיזק, עד שיבוא הפרי לידי האוכלה, שבלעדה, היה הפרי נשחתה ולא היה באה למטרתה. כן אתה מוצא, אשר הרפ"ח ניצוצין נמסרו לידי הקליפות, כדי לכלכל ולהכשיר את המציאות, עד שיתחברו וישיגו למטרתם הנרצה, כנ"ל.
והנה קלקול הב' הנזכר, הוא ענין 'ובא ונוטל נשמתו', רצוני לומר, גם זה החלק הקטן של נשמה, הנשאר לו להאדם בבחינת זיעה של חיים הקודמים, הרי הסטרא אחרא עושקתה על ידי אותה ההשפעה בעצמה, שהיא משפעת לו מהרפ"ח הניצוצין שנפלו לגורלה.
ולהבינך את זה, צריך לצייר היטב תמונת הסטרא אחרא כמות שהיא, בכדי שתוכל להשכיל כל דרכיה. וכבר הראיתי לדעת בפנים מסבירות בענף ו' (אות י') דכל חלקי המציאות מעולם התחתון, המה ענפים נמשכים משורשם, כמו חותם [אולי צ"ל נחתם] מחותם, מעולם העליון, והעליון מגבוה הימנו, והגבוה מגבוה על גבוה וכו'. ותדע, שכל הבחן שיש מהענפים על השורשים, הוא רק ביסודות החומר שבהם לבד, כלומר שחומריים שבעולם הזה, המה יסודות גשמיים, והחומריים שבעולם היצירה המה יסודות רוחניים, דהיינו מבחינת רוחניות היצירה, וכן כל עולם ועולם מבחינתו. אמנם המקרים והתהלוכות שבהם, יש להם ערך שוה, מכל ענף לשורשו, כמו ב' טפות מים השוות זו לזו, וכמו הנחתם ששוה צורתו בכל וכל להחותם שממנו נחתם. ואחר שתדע זה, נבקש את זה הענף שישנו להסטרא אחרא העליונה בעולם הזה, ואז נדע על ידו, גם את שורשו הסטרא אחרא העליונה.
ומצאנו בזוהר הקדוש פרשת תזריע (אותיות קלז-קמג), דהנגעים שבגופי בני אדם, המה ענפים של הסטרא אחרא העליונה, עיין שם היטב. ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי, ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע המתהוה בגופו על ידי השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים, ועל כן ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח ותענוג, ואפי' מדברים קטנטנים של מה בכך, להיות קומת הקטן, מחוייב לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול, ועל כן תענוגם מצוי.
והנך מוצא אשר אור התענוג הוא אבי החיים. אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך. דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו גם כן שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה. אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוכה בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו, כלומר, לפי מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג למכאוב. ובהתחילה שוב להתרפאות, נולד עמה יחד תביעה חדשה לחיכוך, ובמדה יותר גדולה מקודם. ואם עדיין אינו מושל ביצרו, ושוב משלם די התביעה, נמצא גם הלקותא הולכת ומתרבה עליו, עד שמביאה לו טפה של מרה בסופו, שמרעלת כל הדם שבאותו החי. ונמצא, שמת על ידי קבלת התענוג, מפני שהוא תענוג דפרודא, המקובל רק לחלק נבדל של הקומה, ועל כן פועלת המות בהקומה, בהפכי מהתענוג המושפע לכלל הקומה, כאמור.
והנה הגיע לפנינו, צורת הסטרא אחרא העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה היא הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע בערך כללו של קומת החי. וגופה של הסטרא אחרא, היא צורתה של מין תביעה שאינה עומדת להפרע, שהפרעון שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא ביותר, כדוגמת קבלת תענוג על ידי החיכוך, כנ"ל. ועקבה של הסטרא אחרא, היא הטפה של סם המות, שעושקתו ומפרידו גם מניצוץ חיים האחרון שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל המרעלת את כל הדם שבקומת הבעל חי. והיינו שאמרו ז"ל, 'ולבסוף בא ונוטל את נשמתו', כנ"ל.
והיינו שאמרו (עבודה זרה כ, ב) שהמלאך המות מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת. אשר חרבו של מלאך המות, הוא השפעת הסטרא אחרא, שנקראת חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו, כנ"ל. והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו מתחת ידיה, עד שמגיע אליו טפה של מרה שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו, כנ"ל.